כל שנה, כשנגמר החורף, אני יוצאת לגינה לראות מה קורה. יש לנו שתי גינות בבית: העליונה, הנפתחת מחדר השינה, היא גינה מערבית בעיקרה, היא גם הרבה יותר מוצלת. התחתונה, הנפתחת מדלת הכניסה לבית, היא מזרחית רחבה, גם דרום וגם צפון-מזרחית. והפריחה, כמובן, לפי כיוון הגינה.
לפני מספר שבועות, הרגשתי לא הכי טוב. חשבתי על רופא, ואני לא סובלת רופאים. נזכרתי ברופא אחד, שהיה נראה לי סימפטי. הוא רופא בכיר בבית חולים, אז ברור שהוא יכול להיות מלא חשיבות, והוא, ככל שזכרתי, לא היה. קבעתי אתו, תיארתי את הבעיה, והוא הסכים להקדים לי את התור.
לפני שני לילות, חלמתי חלום לא רגיל. הוא היה ארוך, הוא היה מפורט, ואני זוכרת ממנו הרבה. בחלומי, חיפשתי את משרד התעשייה והמסחר בתל אביב. הגעתי לבניין ענקי ומכוער, נכנסתי ויצאתי מכל מיני כניסות, טיפסתי במדרגות, ולא מצאתי. שאלתי אנשים, והם לא ידעו על מה אני מדברת. מוזר, משום שמשרד התעשייה והמסחר הוא, כמובן, בירושלים. כשעבדתי שם, הוא היה ממוקם בבניין ישן ויפהפה, בניין פאלאס ברחוב אגרון, שהיום שוכן בו מלון וולדורף אסטוריה.
זה פוסט שהולך להרגיז את הכלכלנים הפוצים – הרציניים מדי. זה פוסט שברור שיגידו שהוא שטותי, כי הוא נכתב על ידי אישה. אבל כשאני חושבת היום מה לקחתי מקיינס, שאני אוהבת מאד, זה קודם כל ההומור שלו, רק אחר כך ההבחנות והרעיונות. כי השם היומרני "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" לא ממש הוגשם. זה ספר מלא סתירות פנימיות. אין תיאוריה כללית, וגם לעולם לא תהיה בכלכלה. אבל בכתיבה של קיינס, למרות שהיא שאפתנית, יש גם הרבה הומור. ואל ההומור הזה התחברתי.
לפני מספר ימים, נזכרתי פתאום בכנס כלכלי שהשתתפתי בו בבניין קפלן שבגבעת רם, לפני כמעט 60 שנה. האולם הגדול של קפלן היה מלא. ישבתי בשורה האחרונה, ואישי, נעבעך, נאלץ לחבק אותי על מנת שלא יישענו עליי. כמה מרצים לכלכלה, וברונו בראשם, דיברו וביקרו את מדיניות פנחס ספיר.
טוב, אני יודעת שצריכים לומר "כי החיים הם סיפור". אבל אני רוצה להיות אותנטית, ולספר את הדברים בדיוק כפי שהם קרו. אז בלילה שבין חמישי לשישי, הייתה ביני לבין אישי מריבה נוראית. אני טענתי שתחקיר הצבא על ה-7 באוקטובר, ששודר בטלוויזיה, הוא בול שיט. שמעתי שם את המילים שהייתי שומעת תמיד בישיבות ההנהלה של משרד התעשייה והמסחר, כשאנשים היו משקרים. אישי טען שאני לא מבינה את התת-אלופים. צעקנו, כעסתי כל כך שלא ישנתי חצי לילה.
אחד מזיכרונות הילדות המתוקים שלי קשור לבריחה של נורית ושלי מהגן. זה היה ביום שבו באו להזריק לנו זריקות. ברחנו לבית הוריה שהיה בערך חמש דקות הליכה משם. הדרך לשם הייתה דרך עפר ישרה, שבה עברה מכונית אולי פעם ביום. הוריה קיבלו אותנו יפה, נתנו לנו שני עציצים (הייתה להם משתלה) ושלחו אותנו חזרה. כמובן שקיבלנו זריקות. ואל תשאלו אותי מה היה שם הגננת שלנו אז, את זה אני ממש לא זוכרת. אל תשאלו אותי גם מתיי נורית נפטרה, זה היה בערך לפני שנתיים. אז כן, נורית, זכרה לברכה.
לא תאמינו, אבל בימים האחרונים אני חושבת על ראש ממשלה חדש לישראל. אני, כמובן, מתה על ראש הממשלה הזה, אבל, בכל זאת משום מה אני חושבת על ראש ממשלה אחר. ולא רק אחר, אלא ראש ממשלה לא אשכנזי. ליתר דיוק, אני חולמת על ראש ממשלה עיראקי. זה כמובן צריך לקרות עכשיו. כי הדור הראשון של העיראקים כבר לא כשיר. ניתן להאמין שהדור השני עדיין שומר על כמה מהמאפיינים הטובים של העדה.
במאמר שקראתי במוצ"ש, בידיעות ירושלים, מצוטט מהנדס העירייה שאומר: "קצב בניית המגדלים בעיר רק ילך ויגבר". ומנגד, מרואיינת פרופ. רחל אלתרמן, מומחית לתכנון ערים בטכניון, הקובעת כי "מגדלים כמעט ולא חוסכים קרקע, מאחר שחובה "ליצור רווחים בין מגדל למגדל בגלל משטר הרוחות". עוד מתנגדים מזכירים בעיית תחבורה עקב הצפיפות, ואת הקושי והעלות הגבוהה שבהחזקת מגדלים.
כמעט כל אחר צהריים אנחנו יוצאים לטייל ברגל בשכונה. יש לנו סיבוב רגיל, בערך עשרים דקות. יש חצי סיבוב, כשממהרים או כשיורד גשם. ויש סיבוב גדול: עולים בעלייה התלולה על יד הבית, מגיעים לטיילת, וחוזרים. וכל פעם מתעוררת אצלי אותה שאלה: מדוע אהבתי כל כך את בית הכרם, מדוע אני לא מסוגלת לאהוב את השכונה הזו.
עידן השוק החופשי 