כתבתי לכם הרבה על "הדברים הקטנים" בכלכלה. הדברים שלתחושתי אומרים ה-כל, הרבה יותר מהמודלים המתוחכמים כ—אילו. נרחיב את הדיבור עכשיו לדברים הקטנים בכלל. איך, למשל, אני לומדת על מצבה הכללי של המדינה.

להמשיך לקרוא ←

כשהייתי ילדה, לא היו קייטנות. לפחות לא במקום שבו אני גדלתי, רמתיים, שהיום נקראת בשם המפואר הוד השרון. ההורים היו עסוקים, לא היה להם זמן לשטויות כמו לנסוע איתנו לים. אז עזרי, חברי הטוב ואני נסענו לים לבד. שמרנו אחד על השני. למזלנו, המשאית שלקחה את כולנו יצאה מבית שבין שני הבתים שלנו. היינו מטפסים עליה בהתחלה, ועושים את כל הסיבוב הגדול ביישוב לאיסוף כל הדודות, חבילותיהן וצאצאיהן.

להמשיך לקרוא ←

אף פעם לא משעמם לי, חברים. אתמול, למשל, החמסין דחף אותי לבדוק את תחזיות מזג האוויר. ראיתי תחזיות על חמסין – בין 33 ל-36 מעלות. בסוף, נדמה לי שהיו כאן רק 32 מעלות. זה קורה מאז שהתחזית עברה הפרטה. פעם, הייתה פה רק תחזית אחת, זו של השירות המטאורולוגי לישראל. היום, יש אינספור אתרי מזג אוויר.

להמשיך לקרוא ←

טראמפ באחד מנאומיו, דרש מהאיראנים "כניעה ללא תנאי". אילו היה זה כל נשיא אחר, הייתי בטוחה שעוזריו חקרו ובדקו את נפיצות הביטוי הזה. אבל טראמפ הוא טראמפ, הוא בטוח לא חקר ולא בדק. אולי בתת-הכרתו נרשם כי פרנקלין דלאנו רוזוולט השתמש בביטוי כלפי גרמניה הנאצית בינואר 1943. אם זה רוזוולט, טראמפ חשב, הוא ממשפחה טובה. רוזוולט גם קיבל פרס נובל לשלום. ולא חשוב אם זה היה פרנק דלאנו, או קרוב משפחתו תאודור.

להמשיך לקרוא ←

את דעתי על המבצע האמיץ שלנו באיראן, ניסחתי כששמעתי בכיר איראני אומר בחיוך: אנחנו גדולים. מאז, המשפט הזה יושב לי בראש. זה משפט פשוט. זה משפט חכם.

להמשיך לקרוא ←

מדוע את לא כותבת אקטואליה, אני שואלת את עצמי שוב ושוב. אולי משום שאני כבר לא עוקבת במדויק, פרט אחרי פרט, כמו פעם. ושלא תבינו לא נכון, יש לי בהחלט מושג מה קורה עכשיו. אבל לא באותה חדות כמו פעם.

להמשיך לקרוא ←

בנותיי אומרות לי שזו שאלה מאד לא מקובלת עכשיו. אין לי מושג, ואני בכל זאת שואלת מדוע. זה נראה לי פוליטיקלי קורקט אמריקאי מטופש, כי עדה בכל זאת קובעת. ואני יכולה לומר זאת, בתור מי שמשפחתה מעורבת מאד.

להמחשה, בערב ששי, ישבנו אצל בתי הבכורה לארוחה. אני, האשכנזייה, נשואה לבולגרי-ספרדי, שלמשפחת אימו יש מגילת יוחסין כתובה מאז גירוש ספרד. בתי הקטנה הייתה נשואה למרוקאי. יש להם שלושה בנים יפהפיים, כמובן. גם אחייני היה שם, אשכנזי טהור. נשוי לחצי מרוקאית-חצי עיראקית. בנותיהם יפות וחכמות מובן מאליו. בתו הבכורה נשואה לספרדי חצי יווני-חצי תורכי.

על כן אני יכולה לשאול מאיזו עדה אתם, בלי להתבייש. יש לנו חברים לא-מעטים, שמשפחתם עדיין היא אשכנזית טהורה. לי זה אומר הרבה. אני זוכרת את הוריי, ואת יחסם לנישואי תערובת. בעלי הספרדי איכשהו נסבל, כי הוא אהב את הגפילטע פיש של אמי. אני, אגב, לא נוגעת בגפילטע פיש היום. אני מבשלת בהשפעה בולגרית עמוקה.

אני זוכרת את ההסתכלות על עדות, בילדותי. התפישה הייתה שהאשכנזים הפולנים-רוסים הם המנצחים. היום, ברור לי שזה לגמרי מופרך. אני חושבת גם, שאני מבינה מהיכן זה בא. הם היו העליות הגדולות הראשונות. הם, ללא ספק, הקימו את המדינה ועיצבו את דמותה. לזכותם, אפשר ליחס את ההסתדרות, את קופות החולים, ואת קופות הפנסיה. על כן, זה אולי מזל שהם באו הראשונים.

ומצד שני, בואו נראה מהיכן הם הגיעו. אמי הגיעה מעיר יחסית גדולה – ביאלסטוק בפולין. זו הייתה עיר עשירה למדיי, עם רוב יהודי. משפחת אמי חייתה בעיירה ליד העיר. שם, לסבי היה מפעל טקסטיל, ש'ניצל את הפועלות הגויות', על פי בנו הבונדיסט. אמי, מאז בית הספר התיכון חייתה אצל דודתה בעיר, שהייתה עשירה וחשוכת ילדים. היא פינקה את אמי מאד. אמי למדה גם בסמינרי יהודי למורים.

אבי, לעומתה, הגיע מעיירה קטנה וענייה באוקראינה. בית משפחתו נשרף על ידי הצבא האוסטרי ב-1915. בנעוריו, הוא ברח מהבית לאודסה. שם למד בבית הספר התיכון היהודי שבו לימדו ביאליק ורבניצקי. לאבי הייתה השכלה של סמינר למורים בלבד. אבי בהחלט היה אדם תרבותי, שקרא הרבה, אך השכלה אקדמית פורמלית לא הייתה לו. כמוהו, רוב בני דורו שהגיעו ממזרח אירופה. אולי משום כך הם התנשאו על אלה שהגיעו ממדינות הבלקן והמזרח.

היום, ברור למשל, שהעיראקים היו משכילים לא פחות מהם. גם החאלבים, היוונים, הלבנונים, ועוד רבים אחרים. אני זוכרת את ההתנשאות על כל אלה, בילדותי. נדמה לי שעכשיו זה נגמר. ובכל זאת, אני חושבת שלכל עדה יש את התכונות שלה. אני לא רואה שום סיבה למחוק את האפיון המעניין הזה.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

מה אתם יודעים על אשדוד? אני לא ידעתי שום דבר, חוץ מביקור חד-שנתי במסעדת אידי היפה והטעימה במזרח העיר, בערך פעם בשנה כשהבת שלי מנג'סת. ידעתי גם שזו העיר שאליה עברו משכירי הדירה הראשונה שלנו בירושלים. אלה שהעיפו אותנו אחרי שנתיים, מספר חודשים לאחר שבתנו נולדה, לפני שנסענו לחו"ל, כי לא התאים להם להשכיר דירה באמצע השנה. זהו, וזה הכל. עכשיו גיליתי שהיא העיר השמינית בגודלה בארץ. גדולה יותר מבאר שבע, קצת קטנה מנתניה ומבני ברק. עיר של כ-229 אלף איש, על פי אומדן של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ושל כ-258 אלף איש על פי רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים.

הגענו לאשדוד, כרגיל, למסעדה לכבוד יום הולדתה של נכדתנו. ושלא כרגיל, דילגנו על אידי, והלכנו למסעדה במרינה, שהתבררה כמסעדה רוסית. מבחינת היופי והאוויר, זו הייתה בחירה נכונה. זה היה בשבת שעברה, השבת של החמסין. ישבנו בחוץ, צמודים למרינה יפה, ורוח קרירה נשבה עלינו. אבל האוכל, אלוהים אדירים, איזה אוכל נורא.

לא ידעתי שאוכל רוסי הוא כזה. דג פורל חסר טעם לגמרי, למרות שהוא היה עטוף בעגבניות ופלפלים, תגידו לי למה פורל על שפת הים. לצדו, תפוחי אדמה קטנים ויפים עטופים לגמרי בשום חי מרוסק. בקושי אכלתי, על כן הייתי מוכרחה להזמין עוגת תפוחים עם גלידה בסוף. זה לא הם הכינו, זה היה מוזמן מבחוץ וסביר. אגב, במסעדה היו רק רוסים. הרבה רוסים.

אז האוכל היה אכזבה. אבל העיר הייתה הפתעה מבחינתי. ראשית, זו עיר ענקית, הנמל הגדול בארץ. נסענו בנמל ממש נסיעה ארוכה, והתפעלתי. העיר עצמה מאורגנת מאד מבחינת תחבורה, כבישים רחבים ונוחים. אשדוד היא עיר דתית במידה רבה. רק 36% מתושביה מגדירים את עצמם כחילוניים. אבל אני מניחה, שהצרפתים, למשל, אומרים שהם דתיים, אבל הם לא ממש דתיים בסגנון מאה שערים. יש באשדוד גם 60 אלף עולי בריה"מ, הריכוז השני  בארץ בגודלו אחרי חיפה. על כן הם יכולים לבשל מה שבא להם במסעדות רוסיות. אשדוד הכפילה את עצמה בין 1990 ל-2000, כשהם הגיעו.

אשדוד היא עיר מתוכננת. ככה כתוב בוויקיפדיה וזה מורגש. היא עיר מסודרת מאד. צריך לומר מילה גם על ההיסטוריה שלה. היא הייתה עיר כנענית מבוצרת כבר במאה ה-17 לפני הספירה. במאה ה-12 לפני הספירה, התיישבו בה הפלישתים, שהם כנראה יוונים במוצאם. העיר עברה התרחשויות רבות, ובתקופה מסוימת נהייתה רומאית. במאה השביעית לספירה, היא הפכה למוסלמית. וכידוע, במלחמת השחרור היא נכבשה על ידי ישראל.

בנסיעתנו בעיר, במוצאי שבת, אהבתי לראות את בתי הקפה הרבים הפתוחים בה, וגדושים באנשים. פחוות אהבתי את מגדלי הענק, שבהם העיר מאופיינת. אשדוד היא העיר הצפופה בישראל, מבחינת מספר הדירות במבנה. היא גם העיר הגבוהה ביותר, מבחינת הבניינים שבהם יותר מ-41 דירות. בתור שונאת רבי-קומות ידועה, את זה כמובן לא אהבתי. אבל בסך הכל, התרשמתי מהעיר לטובה. רק אל תלכו לאכול במסעדה רוסית.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

מדי מספר שנים אני בוחנת את עצמי, האם אני עדין מאמינה בדברים ההם. "ההם" אלה ערכי יסוד שהאמנתי בהם בעבר. ובזמן האחרון, אני שואלת את עצמי לא-פעם: האם אני עדיין ציונית, האם אני עדיין סוציאליסטית.

ברור לכם, אני מקווה, מדוע השאלות האלה רלוונטיות גם בימים אלה. לי נדמה שזה דווקא בימים אלה, כאשר כמה מחברותיי אומרות לילדיהן "יאללה, תעזבו את המדינה הדפוקה הזאת". אני לא מרגישה ככה. אני ציונית לגמרי, ציונית יותר מאי-פעם. כי תגידו לי לאן אפשר להגר לטווח ארוך. איזו מדינה תקבל אותנו כ-אילו שהיינו בניה. נדמה לי שאין מדינה כזו. ככה אני מרגישה דווקא לאחר שחייתי שנתיים פלוס בארה"ב.

הם אנטישמיים? האמת, אני מתקשה לזהות. לא גדלתי במזרח אירופה, גדלתי כאן, בין יהודים. בארה"ב גם יש מגוון גדול של אנשים, של דעות, של התנהגויות. כך, כאשר מישהו לא מתייחס אליי יפה, אני שואלת את עצמי מה עשיתי, איפה פשעתי. אני לא קולטת בכלל שהאנטישמיות נמצאת שם. אבל היא שם, זה ברור מכל מיני רגעים שעברתי. על כן, אני מרגישה שאין לי מה לעשות שם, בכל המדינות הזרות, גם אם הם נחמדים באותו רגע.

באותה מידה, נשארתי גם סוציאליסטית. נכון, לא כמו פעם, לא כמו שהוריי היו. דברים משתנים,    אחרת הם מתים. אבל אני מאמינה בתנאי עבודה הוגנים לכולם. אני לא מאמינה ביבוא עובדים זרים. ובעיקר אני מאמינה בתכנון כלכלי. אני קוראת עכשיו הטפה לתכנון בדה-מרקר, ומחייכת. מה, אתם לא יודעים שתכנון הוא סוציאליסטי? איך אתם מטיפים לזה?

מדוע תכנון הוא סוציאליסטי? מדוע הוא כל כך חשוב? כי תכנון מתחיל בקביעת יעד. יעד חייב להיות מוסכם על רוב הממשלה. זה כמובן לא קל, ולא מובן מאליו. לאחר שקובעים יעד, גוזרים ממנו את קצב הצמיחה הצפוי, את הייצוא, את היבוא ואת כל השאר. מהם מחשבים את האמצעים הנדרשים: כוח אדם, השקעות ומו"פ.

לאחר חישוב האמצעים, מנהלים דיון איך משיגים את היקפם הנחוץ. זה לא טריוויאלי, וזה כמובן דורש התערבות ממשלה. על כן, תכנון הוא סוציאליסטי, כי הוא מתחיל בקביעת  יעדים, והוא נגמר בדיון על התערבות ממשלה. וכשיש התערבות, ברור שתמיד אומרים שהיא נכשלת. מדוע? כי ברור מראש שהיא אף פעם  לא משיגה את מטרתה המלאה.

ברור שאף פעם לא חוזים במדויק את מה שיהיה. על כן, אפשר תמיד לומר שהתכנון נכשל. אפשר תמיד לחיות עם אינפלציה החורגת משליטה. עם אי-וודאות לגבי הצמיחה. ברור שלאנשים מסוימים זה עדיף בהרבה על תכנון כלכלי.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

זה לא שאני לא מרוצה מהכלכלה. הייתי אפילו כלכלנית בסדר, מצליחה למדיי. אבל, בדיעבד, ברור לי שזה לא המקצוע שהכי מתאים לי. הוא דורש המון יחסי ציבור וכוח. שני דברים שאני לא הכי טובה בהם.

ובמיוחד, שבימים ההם, המייל שוביניזם שלט במקצוע. אני חושבת היום על המרצים לכלכלה. אלה שלא הצלחתי לפתוח את הפה על ידם. גדלתי בבית משכיל יותר מרובם. בית מלא ספרים, שגם קראתי רבים מהם. ובכל זאת, סתמתי את הפה על ידם, חשבתי שהם אלוהים.

מי שתרם לתחושה הזו הייתה מזכירת החוג, שכנראה היו לה תסכולים משלה. כשבת נכנסה אליה, היא הייתה מתעלמת, משאירה אותנו לעמוד שעות ולחכות. אל הבנים היא התייחסה בחפץ לב ומיד. זה נראה אידיוטי היום, אבל אז זה ערער את ביטחונן של בנות רבות בחוג. אז, הנה, שטויות, זה מה שקובע לנו את החיים.

וכמובן שגם במשרד התעשייה והמסחר לא הקלו עלינו. היינו מעט בנות. השתיקו אותנו רוב הזמן. עשינו עבודה כמובן. עשינו אפילו עבודה מצוינת. אבל קשה לי לשכוח את הימים שבהם הבוס שלי היה מוסיף את שמו לכל מסמך שכתבתי. הוא היה עושה את זה לגבר? תשכחו מזה.

על כן, אני חושבת עכשיו שאולי היה לי מתאים יותר ללמוד ספרות. קראתי תמיד המון, וגם היה לי מה לומר על מה שקראתי. אני יכולה לכתוב על הספרים הטובים, אפילו כרגע אני זוכרת. ואז עולה לי לראש מה שעשו ללאה גולדברג. היא, ללא ספק, הייתה המוכשרת והמשכילה מכולם. אבל, נתן זך לא אהב אותה. תגידו לי, מי זה נתן זך? מישהו קורא אותו עכשיו? אבל בזמנו הייתה לו עמדת כוח.

אז הכל כנראה מתחיל ונגמר בכוח. לא חשוב באיזה מקצוע אתה עוסק. כוח מסוג מסוים, כוח של שדה הקרב. היכולת הזו להילחם ולאבד רגל. אני נזכרת בבוס מסוים שהיה לי. בוס שהתקדם יפה בשדרת הכלכלה. הוא לא היה הכלכלן הכי טוב. הוא היה ידוע כ'לא נחמד'. כאחד שגונב רעיונות והצעות מאחרים. אבל הוא הצליח, וזה מבחינה מסויימת העיקר.

אני נזכרת בעוד מצליחן אחד. מישהו קצת צעיר ממני, שלמד איתי לתואר שני. אני זוכרת באיזו הערצה הסתכלתי עליו, כשבא יום אחד להרצות אצלנו במשרד. ומה, הוא הציג רעיונות ייחודיים? היה לו עומק? לא, ממש לא. אבל הוא בא, רץ לבמה, והתחיל ישר לדבר בלי להסס לרגע. זו תכונה של גברים, של קצינים בשדה הקרב.

אז מה הייתי לומדת עכשיו? הייתי לומדת ספרות, בכל זאת. הייתי נהנית מהקריאה. בכלכלה, לעתים קרובות לא הבנתי מה המאמרים המתמטיים האלה רוצים. בספרות יפה, יש יצירות שעד היום אין לי עליהן מילה רעה.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****