מצ"ב שיחה על המצב, ביני לבין יותם טירקל מתנועת דרור ישראל, תחת הכותרת 'עת קורונה: דרורקאסט – התשובה למגיפה'. זו פתיחה לסדרת שיחות עם אנשים שונים שתפורסם בהמשך. יותם ראיין וערך בהצלחה רבה. ניצן צבי כהן תרם להפצה כרגיל. הריאיון מובא כאן, על מנת שיישאר במאגר המאמרים שלי. קישור ישיר: https://bit.ly/drorcast. תודה ליותם, לניצן, לדרור ישראל. איחולי הצלחה לשיחות הבאות בסדרה. האזינו אם בא לכם.
שרשרת המחשבות הזו התחילה לרוץ אצלי, אחרי שהלכתי לכיתן לקנות סדין בלי גומי, לשים מעל מזרן היוגה שלי. רציתי סדין חלק לגמרי, אבל המוכרת אמרה שאין סדין בלי גומי. לי דווקא יש כמה סדינים כאלה ישנים, שניים למיטה זוגית שתמיד נראים נהדר. אבל בחנויות, ככל שחיפשתי, לא מצאתי.
לא מספיק מדברים על הכלכלה האמריקאית. היא כבר לא אותו מודל נערץ על ידי ראש ממשלתנו והכלכלנים שאיתו. רואים זאת משמות הכלכלנים המדוברים שבה, ומתחום עיסוקם. פיקטי, זוקמן וסאאז – שלושה צרפתים העוסקים באי שיווין הלא הגיוני בהתחלקות ההכנסות. ולצידם, כוכב שצץ לאחרונה, וויצק קופצ'וק (Wojciech Kopczuk) – פולני העוסק גם הוא, נחשו במה, אי שוויון בהתחלקות ההכנסות.
בימים אלה של מחשבות מתערבבות, קפץ למוחי פתאום זיכרון ממלחמת המפרץ, 1991-1990. הייתי אז סמנכ"ל לתכנון וכלכלה במשרד התעשייה והמסחר, ובתוך זה, גם כלכלנית ראשית של מל"ח – משק לשעת חירום. באחד הימים, נשאלתי איך אוכל להעריך את מידת הפגיעה בייצור התעשייתי ובתעסוקת התעשייה בזמנים כאלה. תשובתי הייתה כי התעשייה בישראל ריכוזית מאד. שלושת-ארבעת-חמשת המפעלים הגדולים בכל ענף תופשים חלק ניכר מפעילותו. על כן, אפשר לבקש מ-18 ענפי התעשייה שאז היו, לדבר עם הגדולים בתחומם. כך נקבל אומדן לא רע של המצב.
עודף מידע לא תורם לכתיבה, לא תורם לקבלת החלטות, יגיד לכם כל מי שכותב או מקבל החלטות עכשיו. לכן, מראש, כשחשבתי מה אני הולכת לכתוב, החלטתי להתמקד רק בנתון אחד: שיעור הבלתי מועסקים, כפי שהוא נמדד בשירות התעסוקה. ובכן, מראשית מארס נרשמו בשירות יותר מחצי מיליון עובדים. 90% מהם, הם כאלה שהוצאו לחופשה ללא תשלום. על פי הערכת השירות, שיעור האבטלה בישראל עומד היום על 16.5%, והוא עלול לטפס ל-20%. זוהי הערכת גוף ממשלתי ביצועי, לא מנסה אפילו לחלוק עליה, רק מזכירה כי בראשית חודש זה עוד התגאינו בשיעור אבטלה של כ-4%.
"אנחנו נדהמות כל פעם מחדש להיווכח בקשר העמוק שיש לאוכל עם החיים…בתקופה לא יציבה כמו זו הנוכחית נשמח לראות גם בארץ פוליטיקאים שמבינים את החשיבות של העצמאות התזונתית, של החקלאים והמגדלים והתעשיינים המקומיים". "משבר הקורונה העולמי מציב קשיים כמעט בלתי אפשריים, לטוב ולרע, ליצואני מזון גלובליים. ומעורר מחדש מחשבות על הצורך בייצור מזון מקומי ועצמאי – זה שבישראל של השנים האחרונות נוהגים לפטור בבוז".
היא לא באה אלינו בהזמנה, הקורונה. אך כשנזכרים במה שקדם לה – פסטיבל זיהום הסביבה אפילו בדאבוס – מבינים: יש כאן משהו שמעבר לכותרות, חרדה עולמית לא ברורה, המבקשת להתבטא. ברקע, האטה עקבית ומתמשכת בצמיחה. אצלנו, למשל, גידול תמ"ג לנפש ריאלי ממוצע של 5% לשנה בעשורי שנות החמישים והששים, 2.6% לשנה בשנות השבעים, 1.6% לשנה בשנים 2010 עד 2019. תמונה דומה נראית בכל העולם המתועש.
שני המספרים הבאים ימחישו את הקושי בניתוח מצב אמצעי התשלום המתקדמים במדינתנו. סקר שנערך בסוף 2018 על ידי מחלקת המטבע בבנק ישראל, ופורסם ביולי שנה שעברה, מצא כי רק 1% משווי ההוצאה היומית בישראל נעשה באמצעי תשלום מתקדמים. השאר, מבוצע בעיקר בכרטיס אשראי (38%) מזומן (26%) העברה בנקאית (19%) והמחאות (13%). משאל פרטי שלי ביום ו' האחרון, אצל בעלי המעדנייה שלנו בקניון, העלה כי בערך שליש מהתשלומים שהוא מקבל, מבוצע באמצעים המתקדמים (אפליקציות, בלשון העם).
בכל פעם שאני מושכת כסף מהכספומט, אני בודקת כמה שטרות של מאתיים יש שם, וכמה כל השאר. בעבר הלא-רחוק היה ההרכב: כמה מאתיים, די הרבה שטרות של מאה, ודי הרבה של חמישים שקל. השטרות הקטנים מתמעטים בעקביות כבר תקופה ארוכה, ובחודשים האחרונים, מופיעים רק מאה אחד או שניים. החמישים שקל נעלמו מהכספומט.
עברתי למחשב חדש ול-Windows 10 ביום ד'. המעבר הזה טרד את מנוחתי מאמצע דצמבר, מאז שהבנתי שה-Windows 7 הישן והטוב שלי מאבד את כשרותו. אז, הנה, עברו חודשיים, קניתי מחשב חדש, הבאתי את איש המחשבים האמין שלי והכל עובד. לידיעת כל מי שפחד להיכנס לבלוג שלי, ולכל מי שפוחד לעשות את המעבר.
עידן השוק החופשי 