לפני כשבועיים חלה תקלה בשואב האבק שלנו. שואב טוב, ויקר כמובן, מסוג דייסון. הוא התחיל לעבוד והפסיק, התחיל והפסיק. התקשרנו ליבואן: חברת ברוכים בירושלים. אמרו לנו לצלם את זה ואת ההוא, ולשלוח בסלולרי. לקח זמן, ובסוף איתרנו את הבעיה: הפילטר דורש החלפה. יופי, אמרנו, תביאו לנו פילטר. לא, ענו לנו, פילטר רק אצל היבואן: חברת דייסון בפתח תקווה.
הנה עוד דבר אחד שהיה ואיננו עוד: המשוגעים של השכונה. לכל שכונה היו המשוגעים שלה, שהוסיפו צבע לחיים. היום הם מאושפזים, אני ממש לא בטוחה שזה לטובתם. על פי הסיפורים, התנאים במוסדות סגורים לא ממש מפנקים. צפוף מדי, אנשים ממילא לא מקבלים את הטיפול הראוי. אז מדוע לא לשחרר אותם, רובם המכריע לא מסוכנים.
אני מניחה ששמתם לב שהפסקתי לכתוב כלכלה. זה בא אחרי יום הולדתי השמונים. החלטתי שאני לא עוקבת בנאמנות אחרי הפרטים. וכלכלה בעיניי, היא פרט ועוד פרט ועוד פרט. מכאן ברור לכם שאני מחייכת כשאני קוראת את הניתוחים הכלכליים בעיתונים. הם מדברים בגדול: גירעון התקציב יהיה 6% או יותר? מרגש ממש, זה כל הכלכלה היום.
הוריי מעולם לא ישבו בבית קפה או במסעדה. הם גם לא שיחקו קלפים. הם היו סוציאליסטים. כך יצא, שגם להמשיך לקרוא
את רוב משחקינו שיחקנו בחוץ, ברחוב. הבתים היו קטנים, לא רצו שנשחק בפנים, כמעט ולא היו סבים וסבתות. כך יצא, שאחד המשחקים האהובים עלינו היה טיול בדרכים לצד הפרדסים. כשאני חושבת על זה היום, אני לא מבינה איך נתנו לנו – קבוצה של שלושה עד חמישה ילדים בגילאי שש עד עשר – להסתובב 'בין הפרדסים'. באותה תקופה נרצח ביריות במושב ירקונה, זוג שיצא אל בין הפרדסים, ונתקל במחבלים. אבל עובדה, ההורים היו עסוקים וטרודים, והעלימו עין.
כל האזור שלנו (חוץ מרעננה הבורגנית) היה סוציאליסטי ומפא"יניקי. אצלנו, ברמתיים, לא היה בית ספר תיכון, על כן, מובן מאליו שלמדתי בבית הספר על שם ברל כצנלסון בכפר סבא. הייתי יוצאת השכם בבוקר לעלות לאוטובוס. האוטובוסים המפוצצים תמיד, הגיעו מתל אביב. ירדנו באזור התעשייה של כפר סבא, והלכנו מספר דקות. תחשבו רגע, יום גשם, זה ממש לא היה כיף.
רמתיים, כמו גבעתיים, הייתה עיר של מפא"י. אני זוכרת באיזו יראת כבוד התייחסתי למוכר הכרטיסים באגד. טוב, הוא גם היה מנהל התחנה, וידע כל קו מאיפה הוא נוסע ולאן. ובתור עיר של מפא"י, שתי תנועות נוער היו אצלנו משמעתיות: הנוער העובד והשומר הצעיר. שתיהן, בשלב מסוים, הפכו להיות שכנות, לאחר שזזו למקום משכנן החדש.
הוא קיים עד היום, הקו הזה מתל אביב לכפר סבא. ראיתי אותו לאחרונה בביקורי לפני מספר חודשים ברמתיים (הוד השרון). הוא נסע במהירות עצומה, אוטובוס חדש וענקי, הוא ישר עורר אצלי זיכרונות של פעם.
בין בית הספר שלי לבית הוריי הפרידו כ-300 מטר. 300 מטר של שדות, ופרדס אחד. הייתי צועדת לשם בבוקר בכמה דקות, אם זה היה יום רגוע. כמה עשרות מטרים מהבית, היה שקע בדרך העפר, שכמובן לא הייתה סלולה. בחורף נוצרה שם שלולית ענק, לרוחב כל הרחוב. בזכותה, היו לכל ילדי השכונה מגפיים, רק הוריי לא הסכימו לקנות לי. עד שטבעתי בשלולית במתכוון מספר פעמים. הם השתכנעו, לא הייתה להם ברירה.
בקיץ 1949, סיימתי את הגן. תעודת הסיום תלויה מעל לשולחן הכתיבה שלי, חשוב שתהיה שם תעודה. שמי, אגב, לא מופיע שם. כתוב רק: "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י, המרכז לחינוך, גן הילדים ברמתיים, תעודה". ולמטה, בצד שמאל, בול עם תמונת הרצל וביאליק.
עידן השוק החופשי 