יום ששי, קמתי פסימית כהרגלי בתקופה האחרונה. ואז, אחרי שבישלתי, התיישבתי עם עיתוני סוף השבוע, או, ליתר דיוק, עם הסופשבוע של ידיעות אחרונות. אנחנו מנויים על ידיעות אחרונות רק ביום ששי. זאת משום שאני מתה על מוסף סוף השבוע של העיתון. אני עוברת טור אחרי טור, משלמה ארצי ועד לדנה ספקטור, הכי אוהבת את חנוך דאום, לא מדלגת על איש מהם. הפעם, התעודדתי, הם היו כולם מיואשים.
כולם מיואשים, כולם מרגישים שהם צריכים לברוח מהמדינה, כולם דבוקים לכאן, אין לנו מקום אחר. כאן הבנתי שאנחנו ננצח, לנו אין מקום אחר. לשרה נתניהו מחכים בארה"ב. עכשיו, במיוחד, הבלונדיני המתוקי קורא לה לשם, אחרי שכנראה לא מצא כאן את מקומו. אז היא, מתישהו, תלחץ על בן זוגה, ויחד הם יזוזו לארה"ב.
טוב, יופי, את משערת השערות. אין לך שום דרך להוכיח מה שאת כותבת כאן. נכון, אבל אני מרגישה, והרגשות לפעמים חזקות יותר מכל ניתוח הגיוני. אני מרגישה שאנחנו ננצח, כי אנחנו חייבים לנצח, כי אין לנו שום ברירה אחרת. כי יש לנו ילדים ונכדים בצבא. בצבא, לא בדובר צה"ל. אנחנו שומעים מה חיזבאללה אומרים. שומעים דואגים ומפחדים.
ובכל זאת, רבים מאיתנו, רבים מדי, לא מוכנים יותר להתנדב ליחידות קרביות. רבים עד כדי כך, שמפקדי צה"ל החלו לדבר על זה בגלוי. הם מוטרדים, הם מודים שהצבא אינו בשיא תפארתו כרגע. ודווקא משום כך, אני נהיית רגועה, משום שהם מביעים את דאגתם בשער העיתון. משום שכבר אין דרך לברוח מזה.
אז, לא, עדיין אין לי מושג איך זה ייגמר. אבל אני בטוחה שזה ייגמר בקרוב. ממשלת ישראל לא מתפקדת. מספיק לראות את הכותרת בדה מרקר היום, יום ראשון. ממשלה או גנון? כתוב שם. השרים החלו להטריל גם אחד את השני. אני די וותיקה כאן. לא זוכרת כותרת כזו. חושבת שהכתב, אבי בר-אלי, לא מתחכם מדי. הוא כותב מה שהוא רואה. והוא רואה ממשלה מתפרקת. דוגמה יפה היא הביטוח הסיעודי. הכסף שבו הולך להיגמר השנה. רשות ההון הורתה על פתרון אחד, מנכ"ל משרד הבריאות קובע שיש פתרון אחר.
האם אני אשמח כשגנץ יהיה ראש ממשלה? לא ממש. גם לא לפיד. אבל אני מבינה שזו התחלה של תהליך, ואין ברירה אלא להיות סבלני. אז אני סבלנית, ובאופן מוזר, גם אופטימית. אנחנו בתחילתו של מהפך, שאחריו תקום כאן מדינה אחרת. מדינה שבה גם חרדים ישרתו שירות לאומי משמעותי. מדינה שבה אנשים בתת-רמה לא יוכלו להיכנס לכנסת או לכהן כשרים. מדינה שבה יפסיקו לצרוח, ויחזרו לדבר – איש עם חברו.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
אוהבת את האופטימיות שלך קצת מאזנתת את כל הרעל מסביב….
אהבתיאהבתי
אוהבת את האופטימות
אהבתיאהבתי
פנינה סופר,
תודה, פנינה. ומעניין שבהארץ היום ראיתי עוד אופטימי אחד עודה בשראת. או כפי שהוא מנסח זאת אופסימיסט. זה אולי מדויק יותר ממה שאני ניסחתי.
אהבתיאהבתי
תודה על העידוד , זקוקים מאד לכך מאז שנתניהו וממשלתו הורסים לנו את המדינה
אהבתיאהבתי
salant4
נראה לי שהם איבדו את הצפון. אנחנו ננצח.
אהבתיאהבתי
הלוואי עליי רבע מהאופטימיות שלך. לצערי אני פסימיסט מטבעי ובטח לגבי עתיד המדינה הזאת. ואגב הזכרת את אבי בר-אלי. גם פה אני חושב אחרת ממך. גם הוא מתוך ייאוש כנראה התחיל לכתוב דברים הזויים לגמרי. הניתוק שלו מהמציאות בולט בעיקר כשהוא מתחיל לחזות את העתיד, אבל זה כמעט כל הפרשנים, רבים מהם בהארץ. דוגמאות יש למכביר. לסיכום כל הכבוד לך על האופטימיות, לצערי אני ממש לא אופטימי. כל עוד המושחת הגדול בזירה אין שום סיכוי לנורמליות, ואין לו שום כוונות ללכת. נחיה ונראה
אהבתיאהבתי
מי זה אבי בר-אלי?
אהבתיאהבתי
הזכרת אותו המאמר הנ"ל. 'הכתב אבי בר-אלי'
אהבתיאהבתי
דווקא היה לו סיפור מד"ב חביב לפני שנה בערך…
אהבתיאהבתי
ywelis
טוב, אני לא עד כדי כך עוקבת אחריו.
אהבתיאהבתי