גם זה אחד מהרעיונות הגאוניים. מונופולים, ריכוזיות – אין משהו גדול מזה. הם לעולם לא נגמרים. הם תמיד כאן, מוכנים לקריאה. ברור גם שהם מעוררים רגשות – מונופולים הם דבר נורא. ריכוזיות – אין גרוע מזה. רק שלמרות כל הדיבורים, שום דבר לא קורה עם המונופולים או עם הריכוזיות. הם כאן, נאמנים לתפקיד שהם ממלאים.
כדאי לדעת, שגם בשוודיה הריכוזיות נמצאת כל הזמן. לא זזה. האם יתכן שבהיקף האוכלוסייה הזה (קצת יותר מ-10מיליון איש בשוודיה, כמעט 10 מיליון איש בישראל) הריכוזיות היא תופעת טבע? משק קטן, אם הוא רוצה להיות יעיל, חייב למרות קוטנו לייצר בקנה מידה גדול. כך הוא ממצה את היתרונות לגודל בייצור. על כן, בשוודיה הריכוזיות הייתה סוגייה בשנות השמונים של המאה שעברה, עם המעבר של כולנו לניאו-ליברליזם. כיום, משום מה, התרגלו. בקושי מדברים עליה.
בישראל, נדמה לי שעברנו מריכוזיות בייצור לריכוזיות ביבוא. בענפי צריכה המונית כמזון, הלבשה, רהיטים או כלי בית – חלק ניכר מהפריטים כבר לא מיוצר בישראל. הוא מיובא. 'תפתחו את היבוא' היה פתרון הקסם לריכוזיות. מה קיבלנו? רכיב יבוא של 73.3% בצריכת מוצרי תעשייה (למעט מזון) של משקי בית מקומיים. רכיב יבוא של 28.5% בצריכת מזון של משקי בית מקומיים. המון יבוא, אך, כצפוי, על ידי יבואנים מועטים. מה הרווחנו? הייצור המקומי הוכתב על ידי טעם מקומי, הוא השתדל לקלוע למידות מקומיות וגזרה מקומית, הוא לווה גם על ידי ייצוא בחלק מהמקרים.
ומה שהכי יפה הוא איך שהתמודדנו עם הריכוזיות ועם המונופולים בימים ההם. אני זוכרת חטיבת צרכנות במשרד התעשייה והמסחר. הם קשקשו עם היצרנים. הם השיגו מהם את הנתונים הבסיסיים של מפעלם, ואל תשאלו אותי איך. על כן, המחירים לא היו מטורפים, המפעלים הרוויחו אך לא השתוללו. אני מסתכלת עכשיו על תנובה. בהתחלה, החמאה נעלמה למספר שבועות, לקראת העלאת המחירים. עכשיו, אישי מביא מהמרכול בקבוקי חלב 3% מפלסטיק, במקום קופסאות הקרטון. לא בדקתי, אבל משחקי אריזה הם תמיד הקדמה להעלאת מחירים.
נדמה לי שהגיע הזמן להסתכל על הדברים שוב. לפני כך וכך שנים, המציאו את היבוא נגד 'ריכוזיות הייצור'. קיבלנו מספר קטן של יבואנים – ריכוזיים כמובן. אז, אולי, אם נהיה פחות דוגמטיים ויותר מתבוננים ולומדים, נגיע למסקנה שהמשק שלנו הוא משק קטן וריכוזי. ואם כן, אולי נחזיר את הרגולציה בתחומים מסוימים, נדבר עם המפעלים ונלמד איך לפקח עליהם. זה אומר חיסול הדה-רגולציה. זה אולי נורא לממשלה טיפשה, אך בסדר גמור לממשלה מתבוננת וחושבת.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עידן השוק החופשי 
תמר.את מביאה את העבר בהתמודדות עם הריכוזיות, את הפיקוח של אז במשרד שעבדת הרגולציה וכו. אך זה היה העולם של אתמול עולם נורמלי פחות או יותר. כיום הקשרים בין המונופולים לבין הפוליטיקאים הם מהודקים ואפילו אנו לא יודעים כמה. תרומות , איומים, פייק ניוז
אהבתיאהבתי
פנינה סופר,
נו, ואז? אין לי ברירה אלא להפגין את התמימות שלי.
אהבתיאהבתי
ההבדל בינינו לשוודים הוא ברמת האמון – אצלם הוא גבוה, ועל כן יש דו-שיח בין הממשלה ליצרנים; בארץ הוא נמוך ועל כן אין דו-שיח אלא הנחתות – הממשלה מנחיתה תקנות; היצרנים מנחיתים מחירים ומונופולים.
מעבר לכך שרים וח"כים למדו מזמן לייצג סקטורים, כמטרה פרלמנטרית. במצב כזה מיעוט מרוויח על חשבון הרוב.
התוצאה – מכסים לא סבירים על יבוא חקלאי כדי להגן על חקלאים (למרות שהם עצמם מנוצלים באותה מידה ע"י חברות אריזה ושינוע ורשתות-המזון).
ממשלה שיש לה אינטרס ציבורי רחב ולא סקטוריאלי, יכולה להיטיב עם הרוב. כרגע ממשלות הימין מעדיפות שלא. זו התוצאה, והיא תחמיר עם הזמן…
אהבתיאהבתי
כל פעילות כלכלית שיש בה יתרונות לגודל (כמעט כולן) מוּעדת למונופול או למונופסון.
הפתרון הוא ברגולציה חכמה ולא רמאית (אמון, כתב/ה ywelis). אבל ממשלה שרואה את עצמה כזו שמערימה על הציבור תייצר חוסר אמון.
אולי זו לא טעות אלא מדיניות, הכל עכשו בכותרות.
אהבתיאהבתי
ywelis,
הכל נכון, בכל אופן,, זו לא בעיה מבנית זו בעיית אמון והידברות בין הממשלה לציבור.
אהבתיאהבתי
לקסי,
סיפרו לנו שרגולציה זה נורא. נו, באמת.
אהבתיאהבתי
אני קורא לזה 'הפער שבין האינטרס הממשלתי לאינטרס הציבורי'. אולי זו הברקה שלי, כי עדיין לא קראתי על הגדרה כזו… אבל קשה לומר שקראתי די על כלכלה פוליטית.
בכל מקרה הפער קשור ישירות לתחושת האמון ולרמת השחיתות במדינה.
רגולציה היא דבר רע לפי מילטון פרידמן ושות'. לדעתם לא צריך מימשל כמעט – היד הנעלמה תסדר הכל. עולם אידיאלי מבחינתם הוא עולם שבו רק הכסף שולט, ולא מוסר כלשהו…
ואני הוא.
אהבתיאהבתי
ywelis
נדמה לי שהעולם לאט לאט משתחרר ממילטון פרידמן ושות'.
אהבתיאהבתי