מכל סוגיות הגלובליזציה שניסיתי במשך השנים להסביר, פתיחת המשק ליבוא היא הקשה ביותר. קשה להסברה, אולי מפני קלות מציאתם של מודלים חלופיים למודל המרכזי. מודלים חלופיים כה רבים, איך מחילים עליהם הסבר פשוט אחד.

התיאוריה הכלכלית מתמקדת בעיקר בשני הקצוות: פתיחה מלאה של המשק ליבוא, או סגירה מלאה שלו. במאתיים השנה האחרונות היא כמעט תמיד מטיפה לפתיחה מלאה, וטוענת שהיא תתרום לרווחת כו-לם.

אבל המציאות, העשירה בדגמי מדיניות, מעלה ספק כלפי הטענה הפינתית. מציאות מאתיים השנה האחרונות מגלה חופש יבוא רב, לצד הסכמי סחר לא-פחות-רבים, ולצד התחכמות לא-פחות-רבה להסכמים.

הפער בין המודל האלגנטי למציאות הדי-מקומטת יכול להיות מוסבר בקלות. הוא משקף את הסתירה בין הנחות היסוד של המודל לבין תנאי השטח האמיתיים. פול סמואלסון, חתן פרס נובל לכלכלה, קובע בספרו הידוע "תורת הכלכלה, (עברית: סטימצקי 1962) כי עידוד הייצוא והגנה בפני יבוא הם בהחלט תגובתה ההגיונית של כל מדינה נפרדת בעולם השרוי באבטלה.

אוזר ובלנשפילד בספרם "תולדות המחשבה הכלכלית" (עברית: זמורה-ביתן-מודן, 1978) מצטרפים לסמואלסון בפרשנותם למודל הידוע של דוד ריקרדו מראשית המאה התשע-עשרה. המלצתו לסחר חופשי לגמרי, הם אומרים, נשענת על הנחה סמויה של תעסוקה מלאה בקרב כל שותפיו. עוד הם מדגישים את הנחתו המפורשת של ריקרדו: סחר ללא-גבולות תורם לרווחת כולם, רק בתנאי של אי-זרימת הון ועבודה מארץ לארץ. שתי ההנחות – תעסוקה מלאה, ואי-זרימת הון ועובדים – מופרות לחלוטין במודל הגלובליזציה הנוכחי.

הדיון החשוב שלעיל שייך לשנות החמישים והששים – עידן שבו האקדמיה בכלכלה התאמצה להסביר את המציאות. שלושת העשורים האחרונים, עשורי העידן הניאו-ליברלי, מעמידים במרכז הבמה מין ריקרדו לעניי-רוח – ריקרדו קל להבנה, דל-משקל, עתיר קשקושי יוקר המחיה-זילות המחיה.

בעשר השנים האחרונות, ניסיתי פעמים רבות להסביר את מחלוקת הסחר החופשי לציבור הרחב. עסקתי בה בשלושת הפרקים על היבוא בספרי 'ברוכים הבאים לשוק החופשי'. ניסיתי לפשט אותה בהרצאות לסטודנטים ולקהל הרחב. למרבה תסכולי, הבנתי שרוב הציבור אוהב יותר את הפזמון הקליל  'יוקר המחיה-יה-יה' מאשר את הפרוזה הכבדה של סחר-בינלאומי-לאן.

ועם כל זאת, הישועה קרבה. משבר הבורסות, ועוד סימנים כלכליים מדאיגים, מחדשים את הדיון ביכולתה של הממשלה להתערב ולהשפיע בתהליכי האטה כלכלית.

דוברים שונים בתקשורת קוראים לחזור לנוסחתו הישנה והטובה של קיינס – הגדלת ההוצאה הממשלתית, אפילו עד לגירעון ניכר בתקציב הממשלה, על מנת להמריץ את הפעילות המשקית ואת התעסוקה. אך קודם שפונים להגדלת ההוצאה, כדאי לזכור שהיא תועיל לתושבי המדינה שבה היא ננקטת רק אם היא תופנה לרכישה בתוך גבולותיה. אם היא ברובה תזלוג לשווקים הבינלאומיים, היא תתרום לרווחתם של הסינים ושל הבנגלדשים. כן, הגדלת קצבאות הזקנה והבטחת ההכנסה יועילו אך במעט, אם כל תוספת הירקות ומוצרי החלב שתיצרך בזכותם תבוא מיבוא שלא יתרום לצמיחה ולתעסוקה בישראל גם בגלגול שני ושלישי.

ובמילים אחרות, עכשיו בעיצומה של ההאטה, מתחדדת ביתר-שאת דילמת הסחר הבינלאומי והגלובליזציה. במיוחד שדי מוסכם היום כי חשיפת שנות התשעים היא מבין גורמיהם העיקרים של האטת הצמיחה, העלייה באבטלה (שנמדדת רק חלקית בנתונים הרשמיים), והמעבר לפרנסות משפילות בעשורים האחרונים.

אחרי כל אלה, די מצחיק לראות שדווקא עכשיו מתכוונים אצלנו לחשוף עוד מגזרי חקלאות לתחרות חיצונית. זאת, במקום להחיות את שאלת הכלכלה הקלאסית משנות החמישים והששים: מהי המדיניות שתמקסם את תועלתה של הוצאת הממשלה. מהם מגזרי הייצור שיפרחו מחדש ויפריחו את סביבתם הודות לתמיכתה הכספית של הממשלה, ולאוזנה הקשבת.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***