אין לי מושג מה מדבר אליי כל כך בשיר הזה. המשורר הפולני, צ'סלב מילוש, פרסם אותו כשכבר היה אדם לא צעיר. זה, בעיניי, סיכום חייו וגורלו של דור. מילוש (2004-1911 ) נולד בליטא, עבר לפולין בזמן מלחמת העולם השנייה, שירת במשרד החוץ הפולני, ערק למערב בשנת 1951. ב-1960, הוא השתקע בברקלי שבקליפורניה, שם לימד שפות סלאביות. לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי, ב-1989, הוא חזר לפולין וחילק את זמנו בין ברקלי-קליפורניה לקרקוב-פולין. עם ביוגרפיה כזו, אין פלא שמילוש שאל את עצמו לא-מעט על האמת ועל המרמה בחייו.

האם אנחנו, דור חופשי לכאורה ממלחמות וממשטרים דורסניים, מגלים אומץ רב יותר ממילוש ומבני דורו? או שכולנו, כל השורדים, תמיד בורחים מ"מילים טהורות ונישאות" כפי שמילוש מגדיר אותן. לא ניכנס כאן לחיטוט טרחני. די לחוש יחד עם מילוש את תחושת החנק בגרון, וליחל לימים טובים.

חג  חירות שמח לכם קוראים יקרים. חג חירות שמח לכולנו.

צ'סלב מילוש/משימה

בְּחִיל וּרְעָדָה אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהָיִיתִי מַגְשִׁים אֶת חַיַּי
רַק לוּ הָיָה בִּי הָעֹז לְוִדּוּי פֻּמְבִּי
שֶׁיַּחְשֹף אֶת הַמִּרְמָה, שֶׁלִּי וְשֶׁל דּוֹרִי:
מֻתָּר הָיָה לָנוּ לִפְצוֹת פֶּה בְּצִיּוּץ שֶׁל גַּמָּדִים וְשֵׁדִים
אֲבָל מִלִּים טְהוֹרוֹת וְנִשָּׂאוֹת נֶאֶסְרוּ
בְּעֹנֶשׁ כֹּה חָמוּר, עַד כִּי מִי שֶׁהֵעֵז לְבַטֵּא אַחַת מֵהֶן
כְּבָר בְּעֵינֵי עַצְמוֹ נֶחְשַׁב לְאָדָם אָבוּד.

מתוך "אור יום" תרגום דוד ויינפלד, הוצאת אבן חושן 2013