שמתי לב לתופעה הזו רק לאחרונה. כולנו מדברים ניאו-ליברלית במקום לדבר כלכלה. אצלי התחדדה ההבחנה, כשהדרכתי תלמידות מתנועת השומר הצעיר בעבודה על שוק הספרים בישראל. פתאום קפץ לי לאוזן השימוש התדיר במונח 'כשל שוק' אצל כל הדוברים שהן ציטטו.

כשל שוק? אמרתי לעצמי. מדוע כשל? ככה בדיוק מתנהג שוק רגיל, הוא ממצה את הזדמנויותיו. ככה מתנהג שוק הספרים בישראל ובמדינות מפותחות אחרות. ככה מתנהג השוק לקפה-כריך או לקפה-קרואסון סטנדרטי. את זאת אנו רואים לאחרונה בפרשת קופיקס – בית הקפה שהפתיע את כולם במחיריו הזולים.

ומה אם כמה מנהלי רשתות קפה החליפו ביניהם דעות על ההתפתחות החדשה בתחום עיסוקם. ננחת לרגע ברחוב אבן-גבירול עתיר רשתות הקפה בתל-אביב. די שמנהל רשת אחד יטייל לו בוקר אחד לאורך אבן-גבירולו. די שהוא שהוא יעצור לטעום את הקפה החדש של הרשת המתחרה. די שבעלי הרשת המתחרה, ישוחח לידו במקרה עם מנהל הרשת השלישית ששירת אתו בגולני.

ובקצרה, שוק שכל-כולו הוא אבן-גבירול אחד, תל-אביב אחת, ישראל קטנה אחת, ברוב המקרים לא יהיה שוק של תחרות משוכללת. תמיד יהיו בו גדולים המאיימים על הקטנים. תמיד יהיו בו גופים שמתאמים ביניהם, בנוסח התיאום בין רשתות הקפה המובילות בישראל נגד קופיקס, כפי שתואר בעיתונות ב-10.10.2013. הוא לא יהיה שוק של תחרות משוכללת, אך הוא עדיין יישא בתואר שוק.

אם כך, מהי משמעות הביטוי כשל שוק? כל מהותו הוא ניסיון ניאו-ליברלי לטעת בלב האנשים את האמונה כי מנגנון השוק מביא לתוצאה המיטבית, לבד מכמה 'כשלים' מצערים. לכן בשיח הניאו-ליברלי כל הזמן תובעים: תנו ל'שוק' לעבוד. כאילו שהשוק הוא הפיתרון לבעיה, ולא הבעיה עצמה. התיאוריה הכלכלית מבחינה בין שוק – שהוא מקום מפגש בין קונים למוכרים – לשוק של תחרות משוכללת. רק בשוק של תחרות משוכללת מתקבלת התוצאה המיטבית. ושוק של תחרות משוכללת, שוק של המוני קונים ומוכרים, נפוץ במציאות היומיומית כמו חיית החד-קרן. על כן, ברוב המכריע של השווקים שכולנו מכירים, נדרשת לא-מעט התערבות ממשלה.

הבהרת המושגים שלעיל, שאולי מייגעת כמה מהקוראים, לא הייתה נדרשת אילולא נתקלנו יום-יום במניפולציה על מונחי הכלכלה. לאחרונה, זו המחלוקת על ההטבות הניתנות למשקיעים בתעשייה שזוכה לטיפול ניאו-ליברלי כזה. בהטבות עצמן אין כל חדש, הן ניתנות כבר משנות ה-50. גירסתן החדשה, זו שעומדת תחת מתקפה עכשיו, אושרה בממשלה באפריל 2004. סקרתי את הרפורמה ההיא בספרי 'ברוכים הבאים לשוק החופשי' שיצא לאור ב-2008.

בפרקים 9 ו-10 בספר, השוויתי את החוק החדש לחוק הישן, בהיבט של תכנון כלכלי. שאלתי מדוע מעדיפים בחוק מפעלי ייצוא, בהינתן העובדה כי גם המפעלים שאינם ייצואנים מובהקים בישראל נאלצים להתמודד עם תחרות עזה מצד היבוא. ביקשתי הסבר להעדפה הניתנת בחוק למפעלים גדולים בבעלות זרה על פני מפעלים קטנים בבעלות מקומית. תהיתי מדוע מחסלים את מסלול המענקים, ומגדילים כל כך את הטבות המס. הבעתי חשש מפני העברת מרבית האישורים ממרכז ההשקעות במשרד התעשייה והמסחר לרשות המסים באוצר – העברה מוועדה ציבורית שדיוניה גלויים ומתועדים למנגנון נסתר.

וכך כתבתי בפרק 9 על המדיניות התעשייתית: "בעבר…האמינו במניע הנקי של הממשלה, ובכישוריה לקרוא מפה העולים על כישוריו של יזם בודד. מראשית שנות ה-70 התאדה האמון, והממשלה עושה את שלה מתוך התנצלות: יש 'כשל שוק' וחייבים לפצות עליו".

'כשל שוק' – מונח מטעה אחד – מוביל ל'מדיניות תעשייתית' – מונח מטעה אחר. לכאורה, המילה מדיניות משדרת פעולה ולא התברברות סוציאל-דמוקרטית בנוסח מדינת ישראל מאז הקמתה ועד לסוף שנות ה-70. ובעצם, מדיניות תעשייתית היא עוד קלישאה חסרת פשר, המאפשרת לממשלה לעשות בכספה מה שהיא רוצה – לא לתכנן, לא לעקוב, לא לנתח, לא לדווח.

ולמרבה הצער, גם מפלגות השמאל אמצו לעצמן את סגנון הדיון הזה. הן מצטרפות לכל מהומה במקום לנסח מצע משלהן. בכך הן שמות את חותמן על מסגרת הדיון הלקויה.

הדיון הלקוי במדיניות תעשייתית, במקום ניסיון להציג אלטרנטיבה תכנונית שלמה, מרחיק את השמאל הסוציאל-דמוקרטי ממסורת ארוכת-ימים שלו – מסורת של הידברות ושיתוף פעולה עם יזמי המגזר היצרני (תעשייה, בנייה, חקלאות, תיירות). ולא חשוב אם באופן רגעי כמה מאותם יזמים אולי זוכים בהטבה מופרזת. גם במקרים כאלה העדיפו תמיד בשמאל לדבר איתם, ולא סתם להכפיש. מה גם שאותן הטבות אושרו בזמנו על ידי הממשלה, מבלי שמפלגות השמאל בישראל פצו פה. ובעיקר משום שותפות הגורל בין מעסיקי המגזר היצרני לעובדים שהם מצביעי השמאל הטבעיים.

את השותפות הזו זנח השמאל הסוציאל-דמוקרטי בישראל בשלושים השנה האחרונות. בד בבד עם זניחת שפת התכנון הכלכלי, שהיא שפת הדיבור הישר על תקווה. אולי משום כך, זנחה אותו התקווה. התקווה להחזרת המוני מצביעים אליו בעתיד הנראה לעין.