כלכלה ישראלית – הטריטוריה שלה

בעולם גלובלי, עולם ללא גבולות, מהי הטריטוריה שמגדירה 'כלכלה ישראלית'? בעולם שלפני עידן הגלובליזציה הנוכחי, הוגדרה הריבונות הכלכלית על פי גבולות המדינה. אבל, היום, לא כל חברה שפועלת בגבולות מדינת ישראל היא חברה ישראלית. אפילו השפה המדוברת מבחינה בין 'חברה ישראלית' ל'חברה זרה'.

כלומר, בביטוי הלשוני כבר טמונה התייחסות לאינטרס שאותה חברה מייצגת. זהו האינטרס של בעליה. כדי לחדד את מה שנאמר כאן, ניזכר לרגע באינדונזיה תחת השלטון הקולוניאלי ההולנדי. האם כלכלת אינדונזיה באותה תקופה הייתה 'כלכלה אינדונזית'? נכון, האינדונזים נהנו מפירות היזמות ההולנדית. אבל מטרת העל של אותה יזמות לא הייתה מטרתם. היא הוכתבה על ידי ממשלת הולנד והמגזר העסקי ההולנדי. 

ובמילים אחרות, הגלובליזציה מחדדת הבחנה שאינה נדרשת בתקופות לא-גלובליות – ההבחנה בין מקום מושבו של גוף כלכלי לאינטרס שהוא מייצג. ניקח, לדוגמא, מפעל של אינטל הפועל כאן, ותורם תרומה מבורכת לפרנסתם של אלפי אנשים. השתייכותו ל'כלכלה הישראלית' נבחנת על פי האינטרסים ארוכי הטווח שלו, והם, למרבה הצער, אינם חופפים לאינטרסים של מדינת ישראל. חברת אינטל בישראל, חברת-בת של אינטל העולמית, קודם כל משרתת את חברת האם, ולאחר מכן את מדינת האם שלה – ארה"ב. האינטרס הישראלי, מבחינתה, הוא שלישי במעלה.

'האינטרס הישראלי' הוא האינטרס של אזרחי מדינת ישראל. ויקיפדיה אומרת כי "מדינה היא קבוצה של אנשים הגרים בטריטוריה ספציפית על פי סמכות משותפת חוקית ופוליטית". הסמכות המשותפת, מן הסתם, מוגדרת בהשראת האינטרסים המשותפים של אותם אנשים – אמונותיהם, ערכיהם וצרכי קיומם.

על כן, 'מפעל ישראלי' הוא מפעל שעונה על אותם אינטרסים משותפים. 'כלכלה ישראלית' היא כלכלה שעונה על אותם אינטרסים משותפים. את האינטרסים המשותפים מבטאת ככל יכולתה הממשלה שהציבור בוחר. ועל כן השאלה המעשית היא עד כמה הממשלה משרה מרוחה על החברות הזרות הפועלות כאן.

התרחשות קטנה מימים אלה עשויה להבהיר את כוונת הדברים. בשבועות האחרונים, מתלהט הויכוח על שיעור התמלוגים שיועברו מחברות קידוחי הגז לממשלה. אלה חברות השייכות לבעלים פרטיים, כמה מהם משקיעים זרים. נעזוב לרגע את הסוגיה הבסיסית של הבעלות האמיתית על אוצרות טבע – האם אוצרות טבע יכולים להיות שייכים לישות שאינה 'כל תושבי המדינה'. מעבר לזה, ניצולם של אוצרות טבע מציב בפני המדינה דילמות קשות אחרות.

ראשית, סוגיית איכות הסביבה. כריית גז עלולה לגרום לנזקים סביבתיים חמורים. האם ניתן לסמוך על יזם פרטי , ויהיה ההוגן ביותר, שידאג למניעת התפרצות של נזקים כאלה בעתיד, בזמן שכבר לא יהיה בעלי החברה? האם אפשר לבטוח ברגולציה חיצונית של הממשלה במקרה הזה? או, אולי, רק חברה ממשלתית או חברה מקומית העובדת תחת פיקוח הדוק של הממשלה, ובעליה ומנהליה רואים את מרכז חייהם כאן, תבטיח את המחויבות ההולמת.

שנית, סוגיית תקבולי ייצוא הגז. תקבולים אלה עלולים להציף את המדינה במטבע זר. כניסת מטבע זר, במידה, היא תוצאה רצויה של תגלית הגז; שיטפון בלתי-נשלט של מטבע זר עלול לתרום לייסוף השקל ולעוד בעיות מקרו-כלכליות. ושוב, בעלות של הממשלה על כריית הגז תוכל להבטיח את ויסות ייצואו על פי שיקולים מקרו-כלכליים. היא גם תבטיח מידה נאותה של ניצול הכספים לטובת כלל הציבור. בעלות של יזם ישראלי פרטי, שחי כאן ומעורב בקהילה כאן, תאפשר לממשלה מידה של השפעה עליו שאינה מותנית רק בכוח החוק. בעלות זרה על הגז תתבטא בשיקולים זרים, שלעתים יגובו בלחציהן של ממשלות זרות.

וכאן חוזרים לחיפוש אחר 'כלכלה ישראלית'. ההיבט שלעיל מראה כי אי אפשר להגדיר 'כלכלה ישראלית' במונחי טריטוריה פיזית – גבולות המדינה –  אלא רק במונח הרחב יותר של נוכחות ממשלת ישראל. כלכלה ישראלית היא כלכלה שבה ממשלת ישראל נוכחת. לא רק נוכחת, אלא גם מייצגת נאמנה את אזרחי ישראל.

***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s