המועצה להשכלה גבוהה מקדמת בימים אלה תוכנית להעשרת השכלתם של הסטודנטים. בכוונת המועצה לחייב כל סטודנט לתואר ראשון ללמוד מספר שעות מתחומים שאינם בחוג הראשי שלו. היזמה יפה, וניתן להסכים עם אחד מבכירי המועצה שאמר לעיתון 'הארץ': "מי שלומד כלכלה חייב לדעת גם היסטוריה".

יזמת המועצה מכוונת להרחיב את הידע אל מחוץ לתחום המקצועי הצר. אבל נראה שיעד ההוראה צריך להיות גם העמקה אל תוך ליבת המקצוע. דוגמא יפה היא לימודי הכלכלה. האם די בכך שסטודנט לכלכלה ילמד קורס כללי בספרות או בהיסטוריה (וכדרכם של קורסים כלליים גם הקורס הזה לא יזכה למרב הזמן ותשומת הלב) או שצריך להחדיר קורס ספרות וקורס היסטוריה כלכלית לליבת לימודי הכלכלה, ולדאוג שמעמדם ישווה למעמד תורת המחירים.

ואף בזה לא די. לימוד ספרות כשלעצמו הוא דבר מועיל. ספרות טובה מצטיינת בניואנסים, משגשגת על סתירותיה הפנימיות, ולא מספקת תשובה חד-משמעית לשום דבר. עצם ההבנה שתמונת החיים יכולה להיות כזו – ואולי היא רק כזו, אין משהו אחר – היא כבר חידוש מפרה לסטודנט צעיר לכלכלה שבולע מודלים קשיחים מבוקר עד ערב. גם לימוד היסטוריה – מקצוע שלכאורה הינו מדעי יותר מספרות – יכול לתרום באופן דומה, דרך העיסוק בדמויות יחיד כגון נפוליאון שהשפעתן אדירה והסיפור שלהן תמיד יישאר חידתי.

ובכל זאת, לימוד ספרות או לימוד היסטוריה כשלעצמם אינם מספיקים להשכלת היסוד של כלכלן צעיר. סטודנט לכלכלה חייב להיתקל בהיסטוריה כלכלית ממשית ובספרות שהדרמה שלה יונקת גם מתנאי הכלכלה כבר בראשית חינוכו. רק מי שלא קרא את דיקנס, או לא למד דבר על ההיסטוריה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 יהיה "נדהם" מהמשבר הפיננסי הנוכחי. מה, תרגילים כאלה בבורסה לא נראו קודם? עברו ל'דוריט הקטנה' של דיקנס (עברית, מוסד ביאליק, 2002) וקראו על המשקיע המהולל מנפיק אגרות החוב הרווחיות והבטוחות מאין-כמוהן, מר מרדל.

היסטוריה כלכלית נחוצה, אך לא פחות ממנה נחוצה ההיסטוריה הכלכלית של המקום בו האדם נולד וחי. ההיסטוריה הכלכלית הכללית נותנת את המרחק הדרוש להסתכלות לא רגשית מדי. ההיסטוריה הכלכלית המקומית מאפשרת הכרות אינטימית עם הפרטים. דוגמא אחת מההיסטוריה שלנו כאן יכולה להמחיש את ערכה של הכרות קרובה ומתמשכת עם הכלכלה.

בשנת 1979 קפצה האינפלציה בישראל לקצב של יותר מ-100% לשנה. האצת האינפלציה הבהילה את קברניטי המשק, והם התגייסו להרגעתה באמצעות הקפאת שער החליפין שהיה נתון אז בידי הממשלה. הקשר בין אינפלציה לשער חליפין הוא דו-סטרי. מצד אחד, עליית המחירים המקומיים מחייבת התאמת שער החליפין כדי לשמור על קידום הייצוא וכנגזרת ממנו על צמיחת התוצר והתעסוקה. מצד שני, עליית שער החליפין מעלה את מחירי היבוא ואת מדד המחירים לצרכן, שרכיב היבוא שבתוכו אינו זניח.

וכך התנדנדו בין הקפאת שער להתאמת שער עד לתוכנית ייצוב המשק של 1985. התוכנית החלה בהקפאת שער חליפין, ונמשכה בהתאמות קטנות ולא סדורות שלו עד לכינון רצועת הניוד האלכסונית ב-1991, שדאגה מחדש לבו-זמניות בין קצב הפיחות לקצב האינפלציה. במשך שש שנות הפיגור בהתאמת השער (1991-1985) סבב קצב האינפלציה סביב כ-20% לשנה, ונפער פער רציני בין עליית המחירים בישראל לפיחות השקל. התוצאה – משבר בצמיחה – היא שדחפה לכינון 'האלכסון'.

וכל אותו זמן התנהל ויכוח עז. מעברו האחד של המתרס, עמדה התאחדות התעשיינים שטענה כי פיגור שער החליפין פוגע בתעשייה. שכר העבודה (שהוא המרכיב המקומי העיקרי בייצור) נע במקביל לאינפלציה. לעומתו, מחיר מוצר הייצוא נקבע בדולרים בשוק הבינלאומי ואינו נתון להשפעתו של הייצואן מישראל. כאשר שער החליפין מוקפא, התשלום בשקלים שמקבל הייצואן בישראל עבור יחידת מוצר (מכפלת מחירו הדולרי ושער החליפין) נשאר במקומו גם כשהשכר כאן עולה ב-20% לשנה. ברור לגמרי שזה מתכון לשחיקת רווח ואפילו להפסד. מעברו השני של המתרס, עמד בנק ישראל ששאף לשמור על יציבות המחירים והגיב בטענה מתחכמת. רווחיות המחירים נקבעת על ידי היחס בין השכר כאן למחירים הבינלאומיים, כך אמרו בבנק. ולכן מי שחפץ לשנותה חייב להגדיל את הפריון ולשחוק שכר. פיחות לא יעזור כי פיחות גורר אינפלציה שגוררת פיחות במעגל מכושף.

לא ניגרר שוב לדיון הזה שבמכוון לגמרי מתעלם מניואנסים ומקני מידה. יותר מעשרים שנה חלפו בינתיים, והתעשייה התייעלה במידת יכולתה (אחוזים בודדים מדי שנה) ושחקה שכר במידת יכולתה (אחוזים בודדים מדי שנה). העובדה היא שמאז סוף שנות ה-80 היא לא חזרה לימי פריחתה. שער החליפין נמסר בינתיים לכוחות השוק והדילמה לבשה פנים אחרות: עכשיו האינפלציה בישראל בדרך כלל לא חורגת מה-3% לשנה, אבל  השער עושה מה שמתחשק לו, ומתחשק לו לרדת כבר מספר שנים. דהינו, במקום פיחות מזערי שבא לפצות על עליית המחירים הקטנה מדי שנה, מקבלים ייסוף ניכר בשקל.

התעשיינים צועקים, כדרכם, והנה, הפתעה. ביולי 2008 החל בנק ישראל לרכוש מטבע חוץ. מטרתה המוצהרת של הרכישה הייתה צבירת יתרות מטבע לשעת חירום, אך עם הזמן ומשהיתרות הצטברו, התברר כי הבנק מעוניין גם למנוע את התחזקות השקל המזיקה לייצוא.

הפלא ופלא, בנק ישראל הפך לסוחר המטבע של עם ישראל, האם המהלך הזה לא צריך להילמד בקורס חובה לב.א. בכלכלה? בוגרי הקורס שיכירו היטב את תולדות מדיניות שער המטבע בישראל כבר לעולם לא יהיו נעולים על שום קביעה מוחלטת. בנק ישראל אמר שפיחות אינו תורם לרווחיות הייצוא? אמר ושינה את דעתו. בנק ישראל התפאר במשך שנים רבות באי-התערבותו בשוק המטבע? התפאר, ועכשיו הוא חושב אחרת. בנק ישראל הוביל מהלך של דה-רגולציה כאילו בלתי הפיכה בשוק המטבע? הוביל, ועכשיו הוא מחכה לבוגרי הקורס להיסטוריה כלכלית של ישראל.