הצלחתה הבלתי מעורערת של תוכנית ייצוב המשק במילוי משימתה, העלתה את קרנם של האמצעים שבהם נקטה, כגון, האיזון התקציבי.  לא ניכנס כאן לדיון על חשיבות גירעון הממשלה המזערי, רק נאמר, שתפישה זו, משהתקבלה, הטילה עול כבד על כתפי האוצר, והוא חיפש שותפים לנשיאתו.

הפיתרון נמצא במשרדי הממשלה האחרים.  גירעון הממשלה מחושב כהפרש בין הכנסותיה, בעיקר ממסים, להוצאותיה. ההכנסות, כולן, נגבות על ידי יחידות האוצר, ולכן נתונות לשליטתו. ההוצאות, לעומתן, מתחלקות בין המשרדים הייעודיים: חינוך, בריאות, תשתיות, ואחרים. לכל משרד מוקצית מסגרת שנתית, כך, שתיאורטית, התקציב הכולל אמור להישמר בהיקפו המתוכנן מראש. אבל, הניסיון מלמד שאם נותנים למשרדים חופש בסעיפי המשנה, הם לעתים קרובות מתפרעים, והאוצר,  בדיעבד, נאלץ להתאים את סכום הגג.

כדי למנוע את התופעה הזו, הועמדו מאז תוכנית ייצוב המשק שני חסמים. האחד, איסור העברת כספים מסעיף לסעיף בתקציב כל משרד, ללא אישור האוצר וועדת הכספים של הכנסת. כך, שמה שהיה פעם חופש ניהולי מובן מאליו, הפך לעבירה פלילית שעליה שר והכפופים לו עלולים להישפט. השני הוא רשת ביטחון משפטית המוכרת לציבור בשם "חוק ההסדרים". שני החוקים שלעיל רוקנו את משרדי הממשלה מרוב סמכויותיהם, או, בשפה מדוברת, ייבשו אותם לגמרי.

העובדות שלעיל די ידועות, אך ניתן להעשיר את ההבנה על ידי תיאור חוויתי של השתלשלות הארועים.

בתקופה שלאחר תוכנית הייצוב, הייתי חברה בהנהלת משרד התעשייה והמסחר. הפיחות במעמד המשרד, ובחשיבותם של עובדיו המקצועיים הורגש מיד עם השינוי בנוהלי התקציב. שר התעשייה והמסחר דאז היה אריאל שרון, שנודע בחושיו הפוליטיים החדים. הוא לא נזקק לזמן רב כדי לקלוט מי הפך לבעל המאה והדעה במשרדו; ומי יקבע אם כמה אלפי השקלים שנותרו בתקציב מהשנה שעברה, יוקפאו, יועברו לסיוד או ליחידת המחשב. שרון קלט, ובישיבות ההנהלה, הושיב את הילד התורן של אגף התקציבים, בחיוך אירוני, לימינו.

הילד התורן, אולי בקושי סיים את התואר הראשון שלו, היה ממש משוכנע שצריך לבטל את מסלול המענקים הוותיק בחוק לעידוד השקעות הון. במקומו, כך קבע, יועבר הדגש למסלול המס, ותוגדל התמיכה במו"פ. כלכלני משרד התעשייה והמסחר חייכו לעצמם. הם ידעו שייבוש מסלול המענקים, והעברת ההטבות בחוק למסלול המס, בעצם, תעביר את השליטה בחוק לאוצר. הם גם ידעו שהאוצר ייבש בהמשך את הטבות המס – מבלי שאף אחד יידע, כי הדיווחים יישמרו בגנזיו – וגם את התמיכה במו"פ (מנימוקים טובים, שהילד התורן הבא יביא).

אבל, כלכלני המשרד כבר לא היו ילדים, וראו היטב איפה השר יושב, איפה הילד ואיפה הם. מה שהספיק, מבחינתם, כדי להבין שהם הפכו ללא-רלוונטיים. כי אם איש חזק, כאריאל שרון, חייב לצאת מעורו כדי להיות נחמד לילד, מי יכול להרשות לעצמו להיות לא נחמד.

כלכלני התכנון והכלכלה של משרדי הממשלה התייאשו ראשונים. הם עסקו בנושאים העקרוניים, ובמגמות ארוכות הטווח, וברגע שהבינו שלשר שלהם אין פתחון פה, הסיקו את מסקנותיהם האישיות. רוב מחלקות התכנון והכלכלה במשרדי הממשלה נסגרו או צומצמו מאד במהלך שנות ה-90.

בעקבותיהן, הלכו אגפים גדולים אחרים שהיו רגילים לנהל מדיניות עצמאית. מה נשאר למנהל חטיבה ענפית, כגון הטקסטיל במשרד התעשייה והמסחר,  אם מדיניות ההשקעות, מדיניות שער החליפין, ומדיניות היבוא מוכתבת מבחוץ. בעבר, תגובותיו הניעו הידברות בין-משרדית. מסוף שנות ה-90 ואילך, הן הפכו להיות בלתי נשמעות.

וכך, בתהליך מתמשך, הושתקו כל משרדי הממשלה הייעודיים. נסו להיזכר, מתי שמעתם לאחרונה את מנכ"ל משרד החקלאות, התחבורה או התקשורת? למישהו יש מושג מי הם, מה הם עושים? התפתחות מקבילה עברה על ועדות הכנסת הכלכליות, ובראשן ועדת הכספים.

כיום, בחלוף עשרים שנה מאותם אירועים, ניתן לראות שאיש לא זוכר מיהו מנהל אגף הכלכלה באוצר, האגף ליחסים בינלאומיים, או מנהל הכנסות המדינה – כולם גופים בולטים בעבר. מודעות קלושה נשמרת עוד לגבי זהותם של מנכ"ל האוצר, הממונה על התקציבים, והחשב הכללי.

כך יוצא, שמפעל הייבוש שהאוצר ניהל במשרדי הממשלה פעל בסופו של דבר לייבוש שלו, עצמו. כי, באופן פרדוקסלי, כדי שנוכחותו של גוף ציבורי תורגש, הוא נדרש לקיומו של הגוף הנגדי. התאחדות התעשיינים וההסתדרות מבינות את זה. הן מתעמתות אחת עם השנייה, אך גם שומרות אחת על השנייה מכל משמר .

התייבשותם של משרדי הממשלה, נתיביה הלגיטימיים של הדמוקרטיה, קראה לפתיחת ערוצי הידברות אחרים בין הציבור לדרג הפוליטי. הם נסללו על ידי כמה בעלי הון גדולים, שחלקם אינם אזרחי ישראל, ובעזרת התקשורת. זהו מסלול עוקף דמוקרטיה. את העובדה הזו הציבור מתחיל לקלוט עכשיו.