פן אחד חשוב מוחמץ על ידי מבקרי הגלובליזציה חמורי הסבר, והוא המשחקיות שבדיון. לא נחדש דבר אם נאמר שהגלובליזציה היא מגרשם של העשירים והחזקים. מי שיש לו כסף להזיז, והוא מספיק מחובר ומקושר, ואינו מדי אנין בבחירותיו הוא שיגרוף את כל הקופה. אנשים כאלה גם בונים את הטיעון שלהם בתחכום.

תחכום? או מה שנחשב כזה. עצם ההצגה של המודל הכלכלי במונחים מוחלטים. כאילו שיש רק מודל אחד, שמצליח להסביר את כל מה שקורה בכלכלה, ונותן תשובה חד- משמעית לכל דבר. בתפקיד הזה משמש מאז שנות ה-80 המודל הניאו-ליברלי, או, בגרסתו היישומית, הקונסנסוס הוושינגטוני ואמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי.

הקונסנסוס והאמנה מכילים בתוכם את המרכיבים הידועים: תקציב ממשלה מאוזן או בעל גירעון מזערי; חוב ממשלתי כמה שיותר קטן; מערכת ציבורית (ובעצם, תקציב) הכי צנועה שאפשר;  בקרה, התערבות, תחיקה של הממשלה – שתורגש כמה שפחות. ומה שנגזר מזה הוא ה-כ-ל. נראה כמה דוגמאות.

ראשית, גירעון הממשלה. בגרסת הקונסנסוס והאמנה הוא אמור תמיד להיות מזערי. אבל זו אינה התפישה הבלעדית בכלכלה. במודל הקיינסיאני, למשל, גירעון הממשלה גמיש ומשמש ככלי מדיניות. מי צודק? מאז שנות ה-30 ועד לשנות ה-70, גירעון מורחב שימש לחילוץ כלכלות משפל. בשלושים השנה האחרונות האפנה השתנתה.

מה שמחזיר אותנו למשבר הכלכלי העולמי הנוכחי. ביום ד' שעבר, נגיד הבנק המרכזי האמריקאי הוריד את הרבית, בפעם השנייה זה ששה שבועות. גורו ההשקעות, ג'ים רוג'רס, הכריז בתגובה שבן ברננקי משוגע (TheMarker 4/11/07). ג'ים רוג'רס הוא מי שהקים עם ג'ורג' סורוס את קרן קוואנטום. יש הוכחה טובה יותר להבנתו ב"שווקים"? ורוג'רס אומר שברננקי, בהחלטותיו, מאיץ את האינפלציה. ניתן עוד להוסיף שברננקי מנפח כך את בועת הבורסה.

"השתגעותו" של ברננקי היא סוג של מפתח להבנה הכלכלית. ברננקי מוריד את הרבית כי תחומים מסוימים בכלכלת ארה"ב מידרדרים לשפל. לכאורה, הוא יכול להמליץ על הרחבת תקציב הממשלה, שנחשבת לתרופה חלופית במצבים כאלה. אבל, כאמור, היא לא התרופה שבאפנה.

התחלופה הזו בין הרחבת תקציב להורדת רבית היא משחק שדורש הסבר. שתיהן, לדעת כלכלנים רבים, עשויות לעורר את הכלכלה, אבל בעזרת מנגנונים שונים. הרחבה תקציבית תעודד בעיקר את הפעילות הריאלית. כי מה ירחיבו? תשתיות, חינוך, בריאות, תמיכה לייצור. הורדת רבית תזרים שיקוי קסמים לבורסה ולפיננסים. ולראיה, הרביות הנמוכות בעולם בימים אלה, יחד עם בועות הבורסה והרכישות הממונפות.

יותר מזה, מתנגדי התקציב הנדיב וגירעון הממשלה המורחב טוענים כי שניהם – בגלל ביקושה המוגבר של הממשלה לכסף – דוחפים להעלאת רבית. מכאן, מתברר אחד ממקורות ההתנגדות העיקריים ל"ממשלה גדולה" – עליית הרבית. פיננסיירים מבריקים לא משתגעים על רבית גבוהה.

ופה, הגענו למקום החביב בו העולם מתחלק לטובים שרוצים תקציב מורחב, ורעים שדורשים משמעת תקציבית. אך מה שיפה בגלובליזציה שהיא מסבכת את האבחנות. מה לעשות, תקציב ממשלה מורחב עלול ללבות אינפלציה. וכשזרימת ההון בין המדינות חופשית, אינפלציה עלולה לערער את היציבות יותר חזק ויותר מהר. היא עלולה ללבות פיחות. והיא עלולה גם להפיל את הבורסה.

ובעיקר, בעולם של גלובליזציה, בו הכל פתוח ומגיב מהר, משקים קטנים ופתוחים, כמו המשק הישראלי, עלולים ליפול למשבר בזריזות רבה. ולמי הם יפנו כשיזדקקו לאשראי? לרשעים מקרן המטבע, או ממשרד האוצר האמריקאי, או אפילו מהמגזר הפיננסי הפרטי העולמי.

ואז, מה זה חשוב אם הקונסנסוס הוושינגטוני הוא האמת שאין בלתה, או העמדת פנים אינטרסנטית. כל עוד שהמשק פתוח, אין ברירה אלא לשחק על פי כלליו. האם הגענו כאן לקיר בלתי עביר? לא, כי חופש הבחירה עדיין טמון בהחלטה על דמות הגלובליזציה. בסוף שנות ה-80, המשק הישראלי שם על עצמו חליפת גלובליזציה סטייל המנהלת הפמיניסטית מדור קודם – מין מרגרט תאצ'ר. זה אינו הכרחי. עכשיו, כשאירופה וארה"ב מתפכחות מהליברליזם הנוקשה, ומבינות שצריך להתאים את מדיניות היבוא ותנועות ההון לתמונה החדשה, עם סין והודו בחזית, אפשר לעצב קו מתאים יותר גם לגזרה הישראלית.