חוברת בת 66 עמודים, גדושה בנתונים, עובדות וניתוחים כלכליים, נערכה תוך זמן קצר על ידי מומחים מקצועיים מתנדבים. עובדה זו, כשלעצמה, מעידה על כוחה המתחדש של מפלגת העבודה. למרות ריבוי המחברים, ניכר בחוברת קו חשיבה ברור.

שיקום כבודו האבוד של התכנון

עצם השימוש במילה תוכנית בשער החוברת מהווה הצהרת כוונות של מחבריה. המונח תכנון כלכלי הפך למוקצה בממשלה, במגזר העסקי ובאקדמיה בישראל ומחוצה לה, מאז שנות ה-70. מעניין לראות, עם זאת, כי בתקשורת משתמשים פעמים רבות בכינוי "תוכנית" לחבילות צעדיו של נתניהו. כך, במיוחד לחבילת הצעדים מ-2003, ששחקה מאד את מעמד הממשלה בישראל. שמה הרשמי של חבילה זו הוא "חומת מגן כלכלית חברתית, המדיניות הכלכלית לשנים 2003-2002".

זה לא נתניהו שהתבלבל, אלה העיתונאים שעבדו על אוטומט. נתניהו ועמיתיו בליכוד ראו בתכנון שריד למסורת כלכלית שהם ביקשו למחוק. למרבה הצער, רוב הדוברים והכותבים על כלכלה הצטרפו למגמה זו. רק מעטים זכרו לתכנון את ימי תפארתו. טוב לראות עכשיו את היפוך המגמה.

תכנון הוא מסגרת חשיבה מסודרת של הממשלה. מסגרת המבטאת מנהיגות. תכנון הוא הצהרת מחויבות של הממשלה. תכנון הוא אישור למושג הממשלה הגדולה שנתניהו מגנה בכל התבטאויותיו.

התוכנית לכלכלה הוגנת   

זהו שמה המלא של התוכנית. ויש משהו מפא"יניקי נכון בהעדפת המילה "הוגנת" על פני המילה "צודקת". תוכנית כלכלית, ותהיה מוצלחת ככל שתהיה, לעולם לא תוביל אותנו אל הטוב המוחלט. נסתפק בכך שהיא תקרב אותנו אל מציאות כלכלית-חברתית טובה יותר.

ממשלה גדולה, זה העיקר

ממשלה גדולה, היא המסר של התוכנית. גדולה במובן של ראש גדול  – אמונה בתועלתה של הממשלה, אמונה בכלי השליטה שלה. כמו, למשל, רגולציה, ובעיקר תקציב.

מתווה התקציב בתוכנית העבודה מציג גידול ניכר (138 מיליארד שקל) בהכנסותיה ובהוצאותיה בחמש השנים הבאות. זהו גידול ממוצע של יותר מ- 6% לשנה על פני התקופה. האם המתווה הזה הוא שיתגשם? מן הסתם, לא לגמרי. גביית המסים לצורך מימון ההוצאות, אף פעם אינה וודאית ונלמדת תוך כדי עשייה. דגם ההוצאה אינו ניתן ליישום אינסטנט מהחוברת, ומותאם להתפתחויות השוטפות.

אבל העיקר הוא ההתכוונות. העיקר רעיון התקציב המוגדל. מוגדל, מבלי להטיל מס נוסף על מעוטי ההכנסה, ומבלי להידרדר לגירעון פרוע. כן, אומרת התוכנית, ניתן להגדיל בהדרגה את הוצאת הממשלה על חינוך, בריאות, תחבורה ושאר הסעיפים החברתיים, וניתן גם להגביר את תרומתה לפעילויות יצרניות תומכות צמיחה ותעסוקה.

מיקרו-כלכלה גם היא חשובה

מסר נוסף של התוכנית הוא תשומת הלב לפרטים. רוצים לפתור את בעית הדיור? זה לא רק שחרור קרקעות לבנייה הקלישאתי, אלא אוסף של אמצעים פרטניים. כך גם בתחומי הכלכלה והחברה האחרים.

ושוב, ברור שהפרטים המוצעים אינם המילה האחרונה. אבל העיקר הוא ההכרה הניתנת באמצעותם למיקרו-כלכלה. הכרה מחודשת בחשיבותם של המשרדים הייעודיים כגון משרד השיכון. הכרה מחודשת ביתרון היידע שיש לכל משרד ייעודי בתחומו על פני ההכללות החשובות כשלעצמן של משרד האוצר ושל בנק ישראל.

ומכאן, לתכנון המסורתי   

תוכנית העבודה היא תחילתו של מהלך להחייאת התכנון הכלכלי בישראל. אבל מתכונתה עדיין אינה המתכונת של התוכניות שפורסמו בישראל משנות ה-50 ועד לראשית שנות ה-90.

בתוכנית המסורתית מופיעים היעדים בהתחלה – יעדים איכותיים וכמותיים. כך, למשל, בתוכניות פנחס ספיר במשרד התעשייה והמסחר, הופיעה בראש כוונתו לפתוח את המשק לסחר בינלאומי ולתנועות כספים פנימה והחוצה. יש מקום עכשיו, בתכנון החדש, לדיבור מחודש על מעמדה של ישראל בעולם הכלכלי הפתוח. תוכניות העשורים הראשונים לקום המדינה הציבו יעד של תעסוקה מלאה, ונקבו בשיעור אבטלה מרבי מוגדר שאותו הממשלה המוקמת תחתור להגשים.

ובקצרה, יש עוד מה לעשות, אבל העיקר הוא שהתכנון חוזר. התוכנית לכלכלה הוגנת של העבודה היא צעד חשוב בדרך הזו חזרה.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***