טוב, אני לא יודעת, אני רק מרגישה. 'התיאוריה הכללית של תעסוקה ריבית וכסף' היא אחת ויחידה. קמתי הבוקר עם ההרגשה הזאת. הספר יצא לראשונה בפברואר 1936. מאז, הודפס אינספור פעמים, למרות שהיום הוא כבר הרבה פחות פופולארי.
אל תשאלו אותי איך פתאום קפצה לי המילה הומור. אולי בזמן קריאת ספר כלשהו. אבל מאחר שהיא קפצה, ברור לי שבלי הומור אין כתיבה טובה. נחשוב לרגע על שני סופרים שאני אוהבת, שני סופרים רציניים ומכובדים: תומאס מאן ופיודור דוסטוייבסקי. בכתיבתם מסתתר לא מעט הומור. אצל מאן ב'הר הקסמים' וב'בית בודנברוק', תמצאו כמות של הומור בריא. אצל דוסטוייבסקי, אני מחבבת במיוחד את הספר 'אידיוט', שבו לתחושתי הוא צוחק על עצמו כאדם צעיר ונאיבי.
זה פוסט שהולך להרגיז את הכלכלנים הפוצים – הרציניים מדי. זה פוסט שברור שיגידו שהוא שטותי, כי הוא נכתב על ידי אישה. אבל כשאני חושבת היום מה לקחתי מקיינס, שאני אוהבת מאד, זה קודם כל ההומור שלו, רק אחר כך ההבחנות והרעיונות. כי השם היומרני "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" לא ממש הוגשם. זה ספר מלא סתירות פנימיות. אין תיאוריה כללית, וגם לעולם לא תהיה בכלכלה. אבל בכתיבה של קיינס, למרות שהיא שאפתנית, יש גם הרבה הומור. ואל ההומור הזה התחברתי.
יש קשר בין כלכלה לפוליטיקה, ברור לגמרי. אך הגידו לי, מהו הקשר המדויק. ניקח לדוגמה את הדו"ח של סטנדרד אנד פורס, שהוגש לאחרונה לממשלה. הוא נכתב באמצעו של המבצע בעזה. הם ראו את הבלגן שהולך כאן, לכן הורידו את תחזית הצמיחה ל-2023. תחזיתם נוקבת בצמיחה של 1.5%, לעומת ה-6.5% בשנה שעברה. ובכל זאת, הם לא הורידו את דירוג האשראי של ישראל. בדה מרקר אומרים שנתניהו לחש להם שהוא גונז את הרפורמה. ואם הוא גונז, אז מה? רק אתמול הסתיים מבצע בעזה. מבצע מוצלח עולה הרבה כסף.
נזכרתי פתאום ביום הולדתו החמישים של אבי, אליעזר שמאלי. אל תשאלו אותי מדוע. זה היה ב-1951, הייתי בת שמונה. בסלון ביתנו ברמתיים, חדר די קטן, התכנסה כל המשפחה שהייתה אז בארץ. אמי אפתה עוגת 'לייקח' בסיר פלא על הפתיליה. היא הייתה תמיד טעימה, עם ארומה קלה של נפט. אמי קלתה גם בוטנים באותו סיר פלא. זה היה הכיבוד, אולי גם יין, ועוד פירות מהגינה.
ממש לא, אם מביטים מתוך הביוגרפיה המקצועית שלי. כשהתחלתי את לימודיי, בשנות הששים, למדנו בקנאות דתית את המודל הקיינסיאני. הוא לא היה 'המודל הקיינסיאני', הוא היה הכלכלה. כששבתי למ.א. בכלכלה ב-1971, כבר היינו עמוק במודל הניאו-ליברלי, למרות שאף אחד לא העז לקרוא ללימודינו כך. יותר מזה, ספרי הכלכלה התעקשו לומר שהם עדיין קיינסיאניים. אך, בפועל, ניתוחם היה ניאו-ליברלי במידה רבה.
"היא קיינסיאנית", אמרו עליי יותר מפעם אחת, ואני תהיתי למה הם מתכוונים. כי כבר בראשית דרכי המקצועית נתקלתי בשתי תיאורית קיינסיאניות , פער שכרגיל בכלכלה גושר בקול דממה דקה. כשלמדתי לתואר הראשון בכלכלה, בשנים 1964 עד 1967, המודל הקיינסיאני הסתכם רק בטענה אחת: הגדילו את הוצאת הממשלה. ואז, חזרתי לתואר השני בשנת 1971, ולהפתעתי, נתקלתי במודל של טענה כפולה: שיווי משקל בשוק המוצרים ושיווי משקל בשוק הכסף. האיזון הוא שיווי משקל בשוק הכללי. מה קרה בינתיים? המודל הניאו-ליברלי החל לחלחל.
האם היומרה הזו לשיווי משקל כללי, היא מה שקיינס רצה? נסו לקרוא בספר 'התיאוריה הכללית של תעסוקה ריבית וכסף'. מן הסתם, תמצאו שם גם התייחסות לשוק הכסף, אלא שזו לא הטענה המרכזית בסיפור. קיינס בעיקר מתייחס שם להוצאת הממשלה, אך הוא כתב עוד הרבה דברים אחרים. האם זו 'תיאוריה כללית'? הרשו לי להטיל ספק, אין שם תמונה שלמה ומלאה של הכלכלה, אלא רק קטעי מחשבות. האם זה פוגם בחשיבות הספר, או בגדולת ניתוחו של מחברו? אני חושבת שלא, משום שהיום אני מאמינה שאין תיאוריה כללית בכלכלה. תיאוריה כללית בכלכלה היא בלתי אפשרית.
שורת פוסטים מעניינת של עמית בן-צור, בטוויטר בשבת, הקפיצה אותי ממקומי. זאת, משום שהיא נוגעת בנקודה שמעסיקה אותי כל השנים. בן-צור מצטט מחקר הקובע כי מדיניות הצנע – קיצוץ ההוצאות והעלאת המס ב-1930 עד 1932 – הייתה גורם משמעותי בעליית הנאצים לשלטון ב-1933. היא אינה הגורם היחיד או העיקרי במה שקרה, כך נאמר. גורמים חשובים יותר הם השפל הכלכלי הגדול והסכם ורסאי.
בשבוע שעבר כתבתי כאן בעיקר על כסף, על מנת לחדד את ההבדל בין פוסט-קפיטליזם לסוציאליזם בכלכלה. אמרתי כי בפוסט-קפיטליזם אין התייחסות מספקת לכמה ולכסף, לעומת הסוציאליזם שבו השאלה 'כמה כסף' חוזרת שוב ושוב. רציתי לכתוב גם משהו על זמן, אך פתאום תפשתי שהפוסט-קפיטליזם מתייחס לזמן, אם הוא מדבר על שבוע עבודה של 32 שעות, ולאחר מכן של 24 שעות.
מכל סוגיות הגלובליזציה שניסיתי במשך השנים להסביר, פתיחת המשק ליבוא היא הקשה ביותר. קשה להסברה, אולי מפני קלות מציאתם של מודלים חלופיים למודל המרכזי. מודלים חלופיים כה רבים, איך מחילים עליהם הסבר פשוט אחד.
עידן השוק החופשי 