יכולתי לקרוא למאמר הזה 'היסטוריה גלובלית', ככותרת הרצאתו של סוון בקרט במכון ון-ליר. אבל הוא התלבש אצלי דווקא על הכותרת שלעיל, רמז למה שיבוא בהמשך. בקרט, פרופסור לכלכלה בהרווארד, התראיין אצל איילת שני במדורה אני בשיחה, במוסף הארץ מה-15 לנובמבר. כאן, הכותרת כבר ספרותית יותר: "העבדות הייתה תנאי מקדים לייצור כותנה בהיקפים גדולים".
לא יודעת מדוע אני מתמלאת תמיד בהתרגשות, כשאני מתקרבת לחיפה. חיפה הייתה העיר הראשונה של אמי בארץ. היא הגיעה לכאן מפולין ב-1925, עם תעודת הוראה עברית בכיסה. בחיפה, גרה בעיר התחתית, בחדר אחד עם שלוש חברות. הן נשארו חברותיה לכל החיים. חיפה הייתה בעיניה העיר הכי יפה – בארץ, אולי בכלל.
אינני ואיני רוצה להיות הבעלים של האמת.
בדיוק למעני נדודים בשולי הכפירה.
כדי להימנע מן הקרוי המרגוע שבאמונה,
שאינו אלא שביעות רצון עצמית.
"הבעיות הכלכליות המתוארות כאן, כמו גם עוני ורעב המוניים, עשויים, במחשבה ובפעולה, להיות מטופלים…מלחמה נשארת הכישלון האנושי המוחלט". מילים אלה סוגרות את כלכלת ההונאה התמימה, ספרו של ג'והן קנת גלבריית שיצא לאור ב-2004, שנתיים לפני מות מחברו בגיל 97.
חמישה ימים מאז פגישת מיי-מרקל, שום דבר לא קרה. יותר מחודש מאז הברקזיט, עולם כמנהגו נוהג. מרקל ומיי ידועות כחובבות טיולי קיץ. הפעם נראה כי האירועים עכבו את חופשתן, אם כי מורגש שהיא כל הזמן צפה במחשבותיהן.
האחרים, אלה שלא חייבים לעמוד על משמרתם, כבר מתאווררים בחופי יוון או בפסגת האלפים. מה שמקפיץ לראש את השאלה: זה מזל או קונספירציה – בחירת ה-23 ליוני ליום משאל העם בבריטניה? 25 ליולי היום, הברקזיט אכן אירע, וחוץ מהתפטרות כמה פוליטיקאים לא-חשובים, ועוד כמה פטפוטים חסרי משמעות, בריטניה והעולם נותרו על כנם.
כל הבוקר המו צפירות אמבולנסים באוזניי. אמיתיות או מדומות. נכנסתי לוויי-נט, 7:43, פיגוע בדרך למעלה האדומים. סידרתי, אירגנתי, חייגתי לרשת מלונות. חיכיתי למענה, ברקע התנגן לו פזמון חביב: מלונות …, שלווה ישראלית.
ביום השלישי, גימל בניסן, מצאנו על עץ הדר קן של פשוש הוא בוא (ובו) ביצה אחת. כך כתבתי בפנקס קטן, באותיות דפוס מרובעות, בהיותי סטודנטית מתקדמת בכיתה א'.
כמו סיפורי החסידים, בעונת התעלות הנפש של החגים, כך הסיפור הזה על הרבי הגדול של הכלכלה, ג'ון מיינרד קיינס. וכמו רבני החסידים, גיבור סיפורנו אינו רק גדול בתורה, הוא גם גדול אמונה וגדול רוח.
בכל פעם שאמי נכנסה לחדר עם קערת פירות, בדרך כלל פירות שגדלו בגן שלנו, ואמרה "תתכבדו, מפרי הארץ", אני ביקשתי מהאל במרומים שיפער עליי את פי האדמה. במיוחד אם האורחים היו מדריכים שלי מהתנועה, חברות מבית הספר, ועוד דמויות מרכזיות בחיי. היא כל כך התגאתה בפירות שגדלו אצלנו בחצר. היא כל כך האמינה שצריך להתגאות בפירות שגדלו אצלנו בחצר.
כבר מספר שבועות שאני שקועה ב'קיצור תולדות הניאו-ליברליזם' של דייויד הארווי. הספר פורסם לראשונה ב-2005, וגירסתו העברית יצאה לאור ב-2015 במרכז מולד, המרכז להתחדשות הדמוקרטיה.
עידן השוק החופשי 