מדוע את לא כותבת אקטואליה, אני שואלת את עצמי שוב ושוב. אולי משום שאני כבר לא עוקבת במדויק, פרט אחרי פרט, כמו פעם. ושלא תבינו לא נכון, יש לי בהחלט מושג מה קורה עכשיו. אבל לא באותה חדות כמו פעם.
לא כותבת אקטואליה
3 תשובות
תגית: כלכלה
מה הייתי לומדת עכשיו
זה לא שאני לא מרוצה מהכלכלה. הייתי אפילו כלכלנית בסדר, מצליחה למדיי. אבל, בדיעבד, ברור לי שזה לא המקצוע שהכי מתאים לי. הוא דורש המון יחסי ציבור וכוח. שני דברים שאני לא הכי טובה בהם.
ובמיוחד, שבימים ההם, המייל שוביניזם שלט במקצוע. אני חושבת היום על המרצים לכלכלה. אלה שלא הצלחתי לפתוח את הפה על ידם. גדלתי בבית משכיל יותר מרובם. בית מלא ספרים, שגם קראתי רבים מהם. ובכל זאת, סתמתי את הפה על ידם, חשבתי שהם אלוהים.
מי שתרם לתחושה הזו הייתה מזכירת החוג, שכנראה היו לה תסכולים משלה. כשבת נכנסה אליה, היא הייתה מתעלמת, משאירה אותנו לעמוד שעות ולחכות. אל הבנים היא התייחסה בחפץ לב ומיד. זה נראה אידיוטי היום, אבל אז זה ערער את ביטחונן של בנות רבות בחוג. אז, הנה, שטויות, זה מה שקובע לנו את החיים.
וכמובן שגם במשרד התעשייה והמסחר לא הקלו עלינו. היינו מעט בנות. השתיקו אותנו רוב הזמן. עשינו עבודה כמובן. עשינו אפילו עבודה מצוינת. אבל קשה לי לשכוח את הימים שבהם הבוס שלי היה מוסיף את שמו לכל מסמך שכתבתי. הוא היה עושה את זה לגבר? תשכחו מזה.
על כן, אני חושבת עכשיו שאולי היה לי מתאים יותר ללמוד ספרות. קראתי תמיד המון, וגם היה לי מה לומר על מה שקראתי. אני יכולה לכתוב על הספרים הטובים, אפילו כרגע אני זוכרת. ואז עולה לי לראש מה שעשו ללאה גולדברג. היא, ללא ספק, הייתה המוכשרת והמשכילה מכולם. אבל, נתן זך לא אהב אותה. תגידו לי, מי זה נתן זך? מישהו קורא אותו עכשיו? אבל בזמנו הייתה לו עמדת כוח.
אז הכל כנראה מתחיל ונגמר בכוח. לא חשוב באיזה מקצוע אתה עוסק. כוח מסוג מסוים, כוח של שדה הקרב. היכולת הזו להילחם ולאבד רגל. אני נזכרת בבוס מסוים שהיה לי. בוס שהתקדם יפה בשדרת הכלכלה. הוא לא היה הכלכלן הכי טוב. הוא היה ידוע כ'לא נחמד'. כאחד שגונב רעיונות והצעות מאחרים. אבל הוא הצליח, וזה מבחינה מסויימת העיקר.
אני נזכרת בעוד מצליחן אחד. מישהו קצת צעיר ממני, שלמד איתי לתואר שני. אני זוכרת באיזו הערצה הסתכלתי עליו, כשבא יום אחד להרצות אצלנו במשרד. ומה, הוא הציג רעיונות ייחודיים? היה לו עומק? לא, ממש לא. אבל הוא בא, רץ לבמה, והתחיל ישר לדבר בלי להסס לרגע. זו תכונה של גברים, של קצינים בשדה הקרב.
אז מה הייתי לומדת עכשיו? הייתי לומדת ספרות, בכל זאת. הייתי נהנית מהקריאה. בכלכלה, לעתים קרובות לא הבנתי מה המאמרים המתמטיים האלה רוצים. בספרות יפה, יש יצירות שעד היום אין לי עליהן מילה רעה.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
אז על מה לכתוב עכשיו
כבר שבוע שאני יודעת שלא יהיה לי על מה לכתוב עכשיו. על כן ברור שזה פסיכולוגי, כי איך אני יודעת שלא יהיה לי על מה לכתוב עכשיו. פסיכולוגי או לא, זה רציני. חצי לילה לא ישנתי, כי חשבתי על מה לכתוב עכשיו.
קמתי, ואכלתי לחם עם ריבת תות-שדה שבתי הכינה. הריבות שלה תמיד מעניקות לי אופטימיות, והסתכלות נכונה על החיים. הפעם, זה לא עזר, אני עדיין תקועה עם זה שאין לי על מה לכתוב. אבל עכשיו, אני מבינה שאפשר לכתוב על זה שאין לי על מה לכתוב.
על מה אני אכתוב? על פוליטיקה? אין לי כוח, כולם כותבים אותו הדבר. על כלכלה? הפסקתי לכתוב בגיל 80, כי אני מאמינה שכלכלה היא סיפור בפרטי פרטים, ואני כבר לא עוקבת ככה. על רמתיים? בנותיי אמרו לי להפסיק מיד, כי האנשים יותר מדי מזוהים. אז על מה נשאר לכתוב? על היומיום, כשיש מה לכתוב על היומיום.
הנה, עכשיו יצאתי לגינה וראיתי את הוורד הצהוב על הגזע. הוא שווה סיפור, כי הוא כבר בן עשרים וכמה שנה, והוא פורח פריחה מלאה ויפהפייה של פרחים קטנים וצהובים. בכל פעם שאני רואה את הפריחה הזו, אני אומרת לעצמי: אסור להאמין למומחים. המומחים במשתלה אמרו לנו לא לקנות וורד על גזע, הוא לא יחזיק מעמד, הוא לא יפרח. בינתיים, הוא כאן כבר 23 שנה, והוא פורח.
וחוץ מזה, קר היום ומעונן, ואני, עם סוודר, במצב רוח נאחס חושבת על הטיל שפגע באיזור נתב"ג. חושבת על עזה, לא יכולה שלא לחשוב על עזה. מה יהיה, תגידו לי אתם מה יהיה.
אה, אני מבינה עכשיו. המצב רוח הזה לא סתם ככה. אולי אני 'טיפה' פסימית בגלל מה שקורה במדינה. אולי אני לא מאמינה לשטויות שמנהיגינו אומרים. יש לי נכדים בצבא. אלוהים, שמור על נכדיי בצבא. הם לא בפלורידה, הם כאן, ביחידות קרביות. אלוהים, שמור על כולנו.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
לאן נעלמה הכלכלה?
לפני מספר ימים, נזכרתי פתאום בכנס כלכלי שהשתתפתי בו בבניין קפלן שבגבעת רם, לפני כמעט 60 שנה. האולם הגדול של קפלן היה מלא. ישבתי בשורה האחרונה, ואישי, נעבעך, נאלץ לחבק אותי על מנת שלא יישענו עליי. כמה מרצים לכלכלה, וברונו בראשם, דיברו וביקרו את מדיניות פנחס ספיר.
תגידו, מה היה באמת
בגיל שמונים הפסקתי לכתוב כלכלה, כי הרגשתי שאני כבר לא מחוברת, אז עדיף שלא אדבר. ומה אומר, הלוואי ואחרים היו עושים ככה. אני קוראת פרשנויות בעיתונות, והן לעתים קרובות כל כך ריקות. לאנשים אין מושג, הם לא חיים את הדברים.
איך הבנתי שאני סוציאליסטית
בדרך הקשה, כמובן. גדלתי בבית סוציאליסטי לגמרי. לא דיברו על זה, כי זה היה מובן מאליו. ואז, באתי ללמוד כלכלה. למדנו כמובן את המודל האמריקאי, הקפיטליסטי באפיו. אם כי, באותן שנים, שנות הששים של המאה שעברה, הוא לא היה קיצוני. במשך שנים רבות, חשבתי באותם מושגים בלי לערער.
להיכן נעלמו זכויות הסופרים שלי
פעם ראשונה שאלתי את השאלה הזו, כשעבדתי במשרד התעשייה והמסחר. הבוס שלי באותה תקופה היה גנב זכויות ידוע. הוא פשוט היה לוקח רעיונות שלך, שכתבת או הבעת בעל לפה, ומציג אותם כשלו. רוב הנגנבים כעסו אך שתקו כמוני. מדוע שתקתי? שאלה טובה, אין לי תשובה עליה. נפגעתי עמוקות ושתקתי. האיש, אגב, הצליח מאד והפך למנכ"ל של כמה מוסדות ידועים. לא שמרתי אתו על קשר.
עידן השוק החופשי 