באחת מהתכנסויות הקיץ של המחאה, הוזמנתי לדבר במאהל נודד שאורגן על ידי המכללה החברתית-כלכלית בשכונת בלוקי דירות מדכאים בירושלים. ישבנו ברחבת המכולת השכונתית, והשתדלנו לנהל שיחה למרות רעש האוטובוסים שעצרו בתחנה הסמוכה, ולמרות קולות העוברים והשבים.
תוסיפי רק 70 שקל ויש לך משלוח חינם, אמר לי הקופאי הנחמד במרכול. הוא כבר היה אחרי העברת המצרכים בקופה, ובשלב "המלצתו היומית של המומחה".
לחיות עם מפלצות בכלכלה
הקטע "לחיות עם מפלצות בכלכלה" הוקלט בערב ההרצאות "שתים-עשרה דקות" שהתקיים בתחילת אקטובר במועדון לבונטין 7 בתל-אביב, בהפקתם של מיטל שרון ושותפיה ובחסות האתר "הסיפור האמיתי והמזעזע של".
12 דקות #3 – תמר בן יוסף from 12 Minutes on Vimeo.
ואולי זו רוח התקופה שנכשלה בהבנת התכנון (שלי). כך או כך, שום דבר טוב לא יצא, והמאמץ ההרואי שלי להכנת תוכנית פיתוח לתעשייה בשנות ה-90 לא הוכתר בהצלחה.
על ההיבט הזה של המחאה לא מדברים מספיק. על היותה הדימוי הכי קרוב לניסוי מעבדה שאפשר להשיג בכלכלה. ככה זה במקצוענו הלא-מדעי: את השפעתו של משתנה יחיד אפשר לבודד רק בעקבות אירוע דרמטי. בשגרה, פועלים יחד משתנים רבים, המשפיעים ומושפעים אהדדי, חלקם לא-מדידים ואולי גם לא-מזוהים. קשה לשים את האצבע על תרומתו הסגולית לתהליך של כל אחד מהם.
"לאבא שלי יש סולם". מתנגן לו שיר הילדים המתוק ברדיו. "מגיע כמעט עד שמיים", איזה יופי, כלומר, יופי, בום-טראח! אנחנו לא-רוצים-לדעת מה קרה לאבא שלו. קולו הסמכותי של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה קורא למעסיק לשמור על בטיחות עובדיו.
ממשלה היא לבה הפועם. ממשלה היא מוח האומה. ממשלה היא הידיים שעושות.
היא מניבה דברים מוזרים באמת. מאמר קטן שפורסם בדהמארקר מה-24 לאוקטובר, מצטט מחקר שנערך במכון הטכנולוגי של שווייץ ופורסם בכתב העת ניו-סיינטיסט. המחקר בוחן את רשת הקשרים הפרושה בין כ-43 אלף תאגידים גלובליים.
כותרות ראשיות בעיתונות על התפטרותה של זהבית כהן. אולי מוזר, אבל איני מרגישה שמחה. אם כבר, עצב ועייפות. איני מכירה את זהבית כהן, אין לי מניות בתנובה או בפסגות. אבל ברור לי שהתפטרותה של כהן מתפקיד היו"ר בשתי החברות, אינה שינוי השיטה אלא תחליף לשינוי השיטה.
יש עוד מה להוסיף על זה? אני פוחדת מפתרונות נועזים באותה מידה שאני חוששת מהיתקעות במקום. מילים כמו "פירוק מונופולים", צעדים נמרצים כגון חקירת ראשי חברות ממלאים אותי אימה. אני נזכרת בגעגועים בימים שבהם חטיבת צרכנות פשוטה במשרד התעשייה והמסחר הצליחה לווסת את המחירים, בעזרת פיקוחם הנבון של מספר עובדים צנועים וישרי דרך. אני מייחלת לשובם של ימים כאלה.
עידן השוק החופשי 