זה מוזר לסכם ככה נסיעה לארץ זרה. נסיעה מאורגנת להפליא על ידי הגרמנים. אבל, האוכל, אלוהים, האוכל היה נורא. זה היה אירוח של משרד החוץ הגרמני. אירוח של מספר עיתונאים. הייתי אז בגלובס. ביקשתי ירקות עוד לפני הנסיעה, וחזרתי הבייתה חולה. הירקות היו בערך כרובית וברוקולי. הם טבעו בגבינה צהובה או בשמנת. מה עם חצילים, קישואים, עגבניות וכל השאר? הם לא שמעו עליהם.
מדוע את לא כותבת אקטואליה, אני שואלת את עצמי שוב ושוב. אולי משום שאני כבר לא עוקבת במדויק, פרט אחרי פרט, כמו פעם. ושלא תבינו לא נכון, יש לי בהחלט מושג מה קורה עכשיו. אבל לא באותה חדות כמו פעם.
לפני שני לילות, חלמתי חלום לא רגיל. הוא היה ארוך, הוא היה מפורט, ואני זוכרת ממנו הרבה. בחלומי, חיפשתי את משרד התעשייה והמסחר בתל אביב. הגעתי לבניין ענקי ומכוער, נכנסתי ויצאתי מכל מיני כניסות, טיפסתי במדרגות, ולא מצאתי. שאלתי אנשים, והם לא ידעו על מה אני מדברת. מוזר, משום שמשרד התעשייה והמסחר הוא, כמובן, בירושלים. כשעבדתי שם, הוא היה ממוקם בבניין ישן ויפהפה, בניין פאלאס ברחוב אגרון, שהיום שוכן בו מלון וולדורף אסטוריה.
בכל פעם שאני יורדת מגן הפעמון לסינמטק, יש רגע שבו אני מציצה ימינה לכנסייה הסקוטית שלפני מרכז מורשת בגין. אני לא יודעת אם בית הקפה שם פועל. הוא צופה מלמעלה לנוף נפלא של העיר העתיקה. לפני שנים, ישבנו שם עם אחותי וחברתה שהגיעו מתל אביב לביקור בירושלים. אז, אגב, בית הקפה לא פעל, והם שהבינו שטעינו, בכל זאת הגישו לנו קפה.
בדרך הקשה, כמובן. גדלתי בבית סוציאליסטי לגמרי. לא דיברו על זה, כי זה היה מובן מאליו. ואז, באתי ללמוד כלכלה. למדנו כמובן את המודל האמריקאי, הקפיטליסטי באפיו. אם כי, באותן שנים, שנות הששים של המאה שעברה, הוא לא היה קיצוני. במשך שנים רבות, חשבתי באותם מושגים בלי לערער.
עידן השוק החופשי 