הנתונים היבשים, נתוני הכלכלה היבשים, הם בעיניי הפואזיה הכי צרופה. תמציתיים, מתבארים בהמון אופנים, מעלים שאלות ועוד שאלות. וככל שמתכונתם גולמית יותר, בלי עיבודים שמהנדסים להם את הצורה, ככה הם אמיתיים יותר.
סתם מסעדה איטלקית באיזור הצרפתי של שווייץ. אחת מרשת מקומית לא גדולה. בשר, דגים, פסטה, פיצות, מנות צמחוניות – מסעדה רגילה לגמרי.
ובאמצע התפריט, הפתעה, עמוד שכותרתו "האיכות שלנו מובטחת". מתחת לכותרת, רשימת חמרי הגלם של המסעדה עם פירוט מקורם. השמן זית, בכבישה קרה, מטוסקנה. העוף משווייץ ומצרפת. העגל, הבקר והחזיר משווייץ. הכבש מאוסטרליה, ניו-זילנד, בריטניה. גבינות הפרמזן והמוצרלה מאיטליה. העגבניות מאיטליה.
לכאורה, תו תקן תמים. ובכל זאת, משהו חבוי מאחוריו. ברוב מדינות העולם המתועש נהוג היום ליבא חלק ניכר מפריטי הצריכה הפרטית – מוצרים מוגמרים וחמרי גלם. רכישת התוצרת במדינות העניות מאפשרת למתן את יוקר המחיה במדינות העשירות יותר.
בוקר טוב. פוסט בדיקה.
אפשר לקרוא לו גם החוק לעידוד צבירת הון, ההפך הגמור משמו הרשמי – החוק לעידוד השקעות הון. ההיפך, כי השקעה היא תגובה פעילה – פונים החוצה, יוזמים, מקימים; לעומתה, צבירה היא תגובה סבילה – מסתכלים פנימה, אוגרים, יושבים על מזומנים.
עידן השוק החופשי 