סלילת כבישים על ידי זכיינים פרטיים, הפחתת מס ההכנסה ומס החברות, קיצור משך התשלום של דמי אבטלה, קיצוץ בפנסיה של משרתי הקבע. כל אלה ועוד אחרים הם פניו של השוק החופשי בישראל.
 
שוק חופשי, על פי הגדרתו, הוא שוק שמשוחרר מכל התערבות ממשלה. חופשי מהצגת יעדים לאומיים; חופשי מתכנון כלכלי; חופשי מתחיקה; חופשי מבקרה ופיקוח של הממשלה; חופשי מגביית מס ומהזרמת כספים ממשלתית. שוק חופשי, איפה יש דבר כזה? שוק חופשי מושלם קיים רק כשאיפה, רק כדגם אידיאלי.
 
יום הולדתו של השוק החופשי בישראל הוא  ה-1 ביולי 1985, יום הכרזת תוכנית ייצוב המשק – התוכנית שבאחת החליפה את קוד הערכים והתפישות בכלכלת ישראל: מכלכלה ציונית לכלכלה עסקית-גלובלית.   
 
החלפת הקוד התקבלה ללא התנגדות רבה. זאת, לאחר יותר מעשור של אינפלציה שהגיעה בשיאה ל-    445% במהלך 1984. מרוץ המחירים נמשך גם במחצית השנייה של 1985, ונבלם במחצית השנייה מיד לאחר החלת תוכנית הייצוב. החשש מאיבוד שליטה עד ליולי, והכרת התודה על רצף המדדים החד-ספרתיים הנמוכים מאוגוסט ואילך, פתחו פתח להחדרת רוח חדשה למשק הישראלי. כלכלת השוק החופשי לא הייתה צריכה להיאבק חזק על כניסתה.
 
כמובן שכמו בכל שינוי כלכלי-חברתי גם כאן היה מי שפעל למענו. וכמו בכל שינוי חברתי-כלכלי, מי שפעל הייתה קבוצת אנשי אקדמיה וממשל שהאמינה בכל לבה שהגברת כוחו של השוק תרפא את חולאי המשק הישראלי. וכמו בכל שינוי חברתי-כלכלי, גם כאן נחבאו מאחרי הקלעים אנשי עסקים-אינטרסנטים. וכמו בעוד שינויים כלכליים-חברתיים במאה ה-20, גם כאן השרו מרוחם אנשי ממשל-אקדמיה-עסקים אמריקאים שהיו מחוברים לישראל איש-איש בחיבורו.
 
בסופו של דבר, המודל שאומץ בישראל הוא מודל הזרם המרכזי בכלכלה, הידוע בשלל גרסותיו וכינוייו -המודל הניאו-ליברלי, הקונסנסוס הוושינגטוני, אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי. במרכזו של אותו מודל עומדת הרביעייה: ליברליזציה, דה-רגולציה, פרייבטיזציה, גלובליזציה. ובלשון בני אדם, שחרור השווקים מכל מגבלה, מזעור התחיקה והפיקוח הממשלתיים; הפרטה; הפיכת כל העולם לגלובוס כלכלי אחד נטול גבולות.
 
מתוך המכלול הזה, הדה-רגולציה הוא הנושא שחוזרים אליו הכי הרבה, עם הכי מעט הצלחה. התערבות הממשלה על ידי תחיקה, מעקב, בקרה ואפילו בעלות על אמצעי ייצור, אמנם צומצמה במידה ניכרת. אך הרשויות אינן מסתירות את אי-שביעות רצונן מהתוצאות. וכך מצטיירת התמונה הדי-אבסורדית של רשויות שמצקצקות בלשונן במקום להפעיל אמצעים ממשיים.
 
דוגמא יפה למשחקן של הרשויות הופיעה בדהמארקר מה-27.4.09. דו"ח של הממונה על ההגבלים העסקיים ציטט עדויות על חילופי מידע לשם תיאום עמלות לכאורה בין הבנקים. הדו"ח, מן הסתם, לא עשה את דרכו לעיתון בכוחות עצמו. יש לשער שהוא לא היה נכתב אילו הממונה על ההגבלים הייתה אדישה לתופעה. ואכן, תיאום מחירים הוא תסמונת אנטי-תחרותית, אשר הממונה אמורה לפעול נגדה.
 
במיוחד, שעל פי הכתבה נתפש אצל אחד הבנקים מסמך של הבנק המתחרה המבאר לו: "העמלה היא היסטורית… ואין לה שום ביסוס נוסף מלבד לעולם תיקח". כלומר, ידידי, מדוע שלא תיהנה גם אתה מהחגיגה. תגובתה של הממונה התמצתה בכתיבת דו"ח ובמסירתו לעיתון. היא לא הפעילה את סמכותה, ובאמת, היכן היא יכלה להפעיל סמכות? צילי מבנק א' מסרה מידע לגילי מבנק ב'. אילו גילי התחזתה ללקוחה היא הייתה מקבלת אותם נתונים בדיוק.           
 
בעצם, גם מנכ"ל בנק לאומי יכול לתאם כל עמלה וכל רבית עם מנכ"ל בנק הפועלים או עם מנכ"ל בנק דיסקונט. מספיק שהם יופיעו יחד על אותה במה, או יתראיינו לתקשורת בהפרש זמנים קצר. מנכ"ל אחד ירמוז על השינוי שהוא מתכוון לחולל והשני יגיב ברמיזה משלו. הנה לכם תיאום פומבי חוקי וכשר. במדינה שבה פועלים מאות בנקים תיאום כזה אינו אפשרי. במדינה שבה מניין הבנקים מסתכם באצבעות יד אחת, כל האינפורמציה הדרושה מתמצה בכמה משפטים. במדינת ישראל, חמש קבוצות הבנקאות הגדולות ריכזו בידיהן כ-94% מנכסי הבנקים ב-2008. לאומי והפועלים, כל אחד מהם החזיק בידיו 29% מסך הנכסים, דיסקונט החזיק עוד 17% מסך הכל. ברור לגמרי, שבשוק כזה של שניים-שלושה שחקנים אפשר לתאם באופן חוקי כל דבר.
 
דוגמא אחרת עולה בימים אלה בקרב הניטש על סידור המדפים בין רשת שופרסל לספקים שלה. שופרסל, שעד כה הפקידה את סידור המדפים בידי נציגי הספקים, מעוניינת עכשיו על פי דיווחי הדהמארקר להעבירו לעובדיה. כך, על פי הערכת העיתון, היא תרוויח מעמלות הסידור שהיא תשית על הספקים. עמלות גבוהות יושתו על הקטנים, עמלות נמוכות יותר על הגדולים.
 
סידור המדפים והבלטת מי שחפצים ביקרו הוא אמצעי שליטה קלאסי ברשתות השיווק. המאבק הנוכחי שוב מאיר את פניו הכוחניים. שופרסל עם בנותיה היא הרשת הגדולה ביותר מבין רשתות השיווק. על פי נתוני נילסן, המצוטטים בדה-מארקר, היא תופשת נתח של קרוב ל-40% מהמסחר ברשתות השיווק. מעברו השני של המתרס, ספקי המזון המתנגדים לצעדה, שלושת הגדולים בכל תת-ענף (כגון מוצרי חלב) תופשים כ-50%-40% מנתח השוק. זהו, אם כן, קרב גוג ומגוג שבתוכו נטחנים היצרנים הקטנים, היבואנים הקטנים, ובעלי חנויות המכולת. עלות המלחמה הזו תתגלגל אליהם ותקרב את קיצם. התחרות במכירת המזון תפחת, והצרכנים ישלמו יותר תמורת שירות גרוע  יותר.
 
התמונה שלעיל מתארת נכונה את תחום התקשורת, את אספקת התוכן לטלוויזיה, את מכירת הספרים, את התחבורה ואפילו את היבוא. כן, היבוא החופשי שעל פי הצהרת הוגיו היה אמור להוסיף תחרות לשוק המקומי, גם הוא ריכוזי ברוב תחומיו, והמחקרים העוסקים בו מדברים על תופעת "היבואן הבלעדי". יצרנים בחו"ל לא ששים להתקשר עם כל איש עסקים עלום-שם. מבחינתם, במשק קטן כמו המשק הישראלי, עדיף להתמקד בגורם אחד שאמינותו הפיננסית ומחויבותו למוניטין של המוצר אינן מוטלות בספק.
 
ריכוזיות המשק הישראלי אינה צריכה להפתיע. היא משקפת תופעה כלכלית ידועה – "יתרונות לגודל". רוב ההתארגנויות הכלכליות מגיעות לשיא יעילותן בקנה מידה גדול. לכן, במשק קטן מוצאים כמעט בכל תחום שלושה או חמישה עסקים שולטים – הכי רחוק שאפשר ממודל התחרות המושלמת שאותו התיימרו להשיג אלה שהובילו את מהלך הדה-רגולציה.
 
ומה שהכי מצחיק היא היומרה להעלים את התכונה המבנית הזו על ידי הכנסת עוד מתחרה לענף. "עוד מתחרה" הפכה להיות סיסמת הקסם לכל תקלה בשוק החופשי בישראל. עוד מפעיל סלולארי, עוד בנק (ומדוע בנקים מחו"ל לא באים?), עוד מתחרה בתחבורה הציבורית (ומדוע השירות באוטובוסים נסוג לרמתו משנות ה-70?). לאמור, במקום שלושה מתחרים בכל ענף יהיו ארבעה, וכבר ראינו איך זה יקשה על גילי וצילי ומילי ובילי לתאם, או לנהל ביניהן מלחמת חרמה הורסת תחרות אמיתית.
 
ואולי הגיע הזמן להבין ששוק המנוהל על ידי ארבע חברות לא יכול להיות שוק תחרותי. במצב כזה, הדרך היחידה להגן על הצרכנים ועל הגופים העסקיים הקטנים היא בעזרת רגולציה. אחרת, השוק אמנם חופשי מידה הקשה של הממשלה, אך נתון לידן המלטפת של שתיים-שלוש-ארבע חברות ענפיות גדולות.
 
* המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בסמינר המח"ר לעובדי משרד מבקר המדינה. 

 
העליהום על שרי אריסון הוא דוגמא לניהול מוטה ולא הוגן של דיון כלכלי. במקום לדון במהות הכשל בבנק הפועלים, נטפלים לנוהגיה האישיים של אריסון. ואגב, רק אתמול, דווח בעיתונות על הילולת הרנטגן בנתיבות שבה השתתפו נוחי דנקנר, ג. יפית, עו"ד ציון אמיר ועוד אנשים מצליחים שאיש אינו מטיל דופי בשיקול דעתם.
 
שרי אריסון מסוגלת לטפל בענייניה בעצמה, אך מה שמטריד הוא קיומו של דפוס התנהגות קבוע של הממשל והתקשורת בישראל: הסטת הדיון מדילמות מרכזיות בביטחון, בפוליטיקה ובכלכלה לרכילות אישית.
 
מי ינהל את מי: הבנק את המדינה, המדינה את הבנק?
 
זו השאלה האמיתית שמבוררת מאחרי הקלעים בחודשים האחרונים. בנק הפועלים מחזיק בכ-30% מהנכסים הבנקאיים בישראל, בנק לאומי אוחז בנתח דומה, ודיסקונט נגרר מאחריהם עם קצת פחות מ-20% מסך הנכסים. הרכב הבעלות הזה מקנה לשלושת הבנקים הגדולים כוח רב.
 
ברור לגמרי שהממשלה כל עוד שהיא יכולה לא תיתן לאף אחד מהם ליפול. ברור לגמרי שהתערבותה, אם תידרש, תעלה לציבור כסף רב. ברור לגמרי שכוחה של הממשלה מוגבל ועדיף שהיא תאתר מוקדם את ההחלטות שעלולות לגרור אותה לשאת בעלות חילוצו של בנק כושל. ולכן ברור לגמרי שבימים אלה של משבר הממשלה נחרדת מכל מה שנראה כהשקעה בנקאית חסרת אחריות.
 
חשוב לראות שהממשלה כאן היא נגררת ולא מובילה. הבנקים שנמצאים בבעלות פרטית חופשיים להחליט מה שיחליטו. רק אם המפקח על הבנקים בבנק ישראל מזהה סיכון גדול, הוא פועל למניעתו.
 
האם השולט הוא הבעיה? 
 
מה נאמר, עדיף שליט חכם, נאור, הגון ואחראי על יורש עצר מופרע בן 12. ובכל זאת, מדינות נוהלו באופן תקין גם כשבראשן עמדו מלכים-ילדים, וראשי ממשלה דמוקרטיים לא-חכמים ולא-יציבים. איך? חוקי המדינה דאגו לכך שלשליט לא יוקנה כוח בלתי מוגבל. מוסדות המדינה בדקו אותו, ריסנו אותו, אילצו אותו להקשיב ליועצים מנוסים, וכך הצליחו לנטרל את תכונות אופיו הבעייתיות של השליט.
 
גרעין שליטה? ביזור שליטה? טכנוקרטים גאונים?
 
מושג "גרעין השליטה" בבנקים הוצג לציבור כפיתרון שאין בלתו לקראת הפרטתם. ולא סתם גרעין שליטה, אלא שליטה של תושב חוץ. השולט בבנק, שהוגדר כמי שמחזיק את הנתח הגדול של מניותיו, היה אמור להיות הגורם האחראי והמייצב. אלא שפרשיות הבורסה בעולם הוכיחו שבעלים נשואי פנים עד מאד אינם ערובה לניהול תיקון, וקרבה לצמרת וול-סטריט ונאסד"ק אינה מהווה תעודת יושר.
 
על כן שוב צצה ועולה ההצעה הנגדית: ביזור השליטה לכלל הציבור על ידי מכירת המניות בבורסה או הענקתן במתנה מהממשלה לאזרחיה. נשמע יפה, אך לא ברור מה משיגים בדרך זו. מישהו ממחזיקי המניות הרי יתפוש לבסוף מנהיגות כמו בכל קבוצת אנושית. אין כל ערובה שהוא ישאף לטובת המדינה.
 
אותה מידה של תקווה ניתן לתלות בדירקטוריון של גאונים. לא חשוב מה ההכשרה של אנשיו, לא חשוב על ידי מי הם מונו. יושבי דירקטוריונים, ככלל, אינם אדישים לטובות הנאה ולשידולים. אחרת, למה הם שם בתוך השעמום והמריחות?
 
קטן הוא יפה גם ברגולציה
 
מכאן שאין לתלות תקוה מופרזת בשינוי מבנה הבעלות בבנקים או בהקפדת יתר על הרכב חברי הדירקטוריון. הדרך למנוע הרפתקנות פיננסית של הבנקים היא תחיקה נכונה – חזרה לתחיקה ההדוקה טרם עידן הדה-רגולציה, תחיקה של פרטים קטנים. שימו רובוט בבנק הפועלים. רק השיתו עליו חוקים ברורים, שאוסרים משחק בנגזרים פיננסיים והשקעות רבות מעוף. הושיבו רובוט גם בצד השני, אצל המפקח על הבנקים. רובוט שלא נלאה לנבור בפרטים, ולא מתעייף מלשקוע בענייני הבנק שתחת פיקוחו יום-יום. ואז, לא תיקלעו לעימות דרמטי בין מחזיק גרעין השליטה בבנק השני הכי גדול במדינה לנגיד הבנק שלה. עימות שעלול להזיק למשק כולו.

 
כותרת ענק  בדף השער של דהמארקר מה-27 לאפריל מביאה מדברי  רונית קן, הממונה על ההגבלים העסקיים, "אני מצפה מהציבור לתבוע את הבנקים". אם העניין כה חמור מדוע הממונה בעצמה אינה מפעילה את סמכותה? האם מפני שסמכות הגוף שהיא עומדת בראשו הוגדרה כך שתתאים לעידן הדה-רגולציה, דהינו שתהיה לא-סמכותית? או מפני שהעניין שזכה לכותרת הענקית אינו מצדיק טיפול רגולטורי בכל מקרה?  
 
כך או כך, העליהום על תיאום עמלות הבנקים הוא סיפור ממוחזר. תחקיר ענק אודות התיאום הופיע ב-"7 ימים" מה-27.6.08. חקירה בנושא נערכה על ידי הרשות להגבלים עסקיים ב-2004. ובכן, מה קרה? צילי מבנק לאומי תיאמה עמלות עם גילי מבנק דיסקונט? התיאום הישיר מצביע על דבר אחד בלבד: זלזול תהומי של הבנקים בגופי הפיקוח למיניהם. כי כל מה שתיאמו בהמולה הם יכלו לסדר  ביניהם בשקט אלגנטי.  עובדה, הממונה על ההגבלים העסקיים לא מטפלת בבנקים בעצמה, אלא משסה בהם את הציבור לתביעה ייצוגית שאין לה שחר.
 
בתוך גיבוב הטריוויה הזה מתחבאים בכל זאת שני ציטוטים מעניינים. ועדת העמלות של בנק מזרחי-טפחות מסכמת דיון שלה על גובהן: "הוחלט כי כל עוד אין מערכת תמחיר המאפשרת לחשב את העלויות – תוצג רק ההכנסה מהן". מסמך שנתפש בבנק לאומי ובו הבהרה שקיבל מבנק הפועלים מתארת את דרך חישוב העמלות הבאה: "העמלה היא היסטורית שנותרה מן העבר ואין לה שום ביסוס נוסף מלבד 'לעולם תיקח'".
 
כל מי שעסק אי-פעם בתחשיבים כלכליים בוודאי מחייך לעצמו למקרא השורות האלה. נו, באמת, איך אפשר לחשב עמלה מוגדרת לשירות מוגדר בבנק כשכל פקיד וכל ציוד טכני בבנק עוסקים בו-זמנית במגוון פעולות, וכל עמלה מוטלת על כמה פעולות שנעשו לצורך אותו שירות. במאמר מוסגר, פשוט מפני שקשה להתאפק, אותה מידת דיוק מדעי, ומאותן סיבות, אפשרית בחישוב שכרם של עובדים בארגון גדול ובמיוחד שכר מנהלים בכירים.
 
מדוע, אם כן, חשוב בכל זאת להביא לתשומת לב הציבור את דברי ההבל האלה? בגלל האצטלא המדעית שבהם נעטפו בעשרים השנה האחרונות. מהלך הדה-רגולציה – הסרת התקינה, הבקרה והפיקוח הממשלתי בכל מקום ולא רק בבנקים – לווה בשטיפת מוח מניפולטיבית ובורה על יתרונות התחרות. זאת, בעוד שרק במקרים נדירים ביותר הוטל פיקוח בישראל על תחומי מסחר שבהם מתקיימת תחרות משוכללת, דהינו תחרות שמקיפה מוכרים רבים וקונים רבים.
 
ניתן להיזכר רק בשתי דוגמאות בולטות לרגולציה רחבה בתולדות המדינה. האחת, תקופת הצנע עם קום המדינה, שבה הפיקוח והקיצוב על כל דבר הונעו על ידי מצב החירום של קליטת עלייה המונית ומחסור במטבע זר. השנייה, תוכנית ייצוב המשק של 1985, שהסתייעה לזמן קצר בפיקוח על מחירים ושכר כדי לבלום באופן כמה שיותר מתואם את הספיראלה האינפלציונית.
 
רוב הזמן הטילו רגולציה רק בתחומים בהם אין תחרות אמיתית – תחומים הנתונים לשליטתם של מוכרים מעטים היכולים להידבר ביניהם בקלי-קלות ובקריצה, כגון הבנקים, מפעלי המזון הגדולים, רשתות השיווק, ומפעילי התחבורה הציבורית. הצדקתה של הרגולציה במקרה זה נובעת מההבנה שלא כל תחרות היא התחרות המיטבית. סוגי תחרות מסוימים (למשל, בין מוכרים מעטים) עלולים לפגוע קשות בצרכן, בגלל החלפת המידע והתיאום הלא-פורמאלי שמתאפשר.
 
מה כל זה אומר לגבי עמלות הבנקים? זה אומר שדי כבר להתקשקש עם סוגי העמלות השונים. גופי הפיקוח, שעד כה נמנעו מכל התערבות, צריכים להיכנס לתחום ולהגדיר עמלת שירות אחידה לכל לקוחות הבנקים. עמלה זו תיקבע לפי קריטריונים שייבחנו כגון היקף חשבון הבנק, מספר הפעולות שמתבצעות בו ושיקולים אחרים.
 
הדיון שלעיל אומר משהו גם לגבי הדה-רגולציה בכלל. הצדקתה התיאורטית של נסיגת הממשלה מכל התערבות – גם בשווקים המתחננים למגע יד-לא-נעלמה – נומקה באי-יכולתם של הגופים המפקחים להגיע לתחשיב נכון. השוק, כך אמרו, יכתיב את המחיר הראוי. והנה, ראינו מה מנגנון השוק מכתיב במקרים רבים. מאידך, גופי הפיקוח של הממשלה אמנם לא מפגינים ביצועים מושלמים בעולם לא-מושלם, אבל כל מי שמכיר את דרך תפקודם יכול לאשר שהם צוברים יידע רב במשך השנים. כן, יידע לא מושלם, כניעה ללחצים לעתים, גישוש באפילה, פשרות – האם זה לא עדיף על המוחלטות של "לעולם תיקח"?

 
"תכירו את הבנקאים שהעבירו את המידע שקשור למחירי העמלות וטיפחו את יחסי הקרבה בין המתחרים". זה אחד ממשפטי המפתח בתחקיר ענק של מוסף ידיעות אחרונות, 7 ימים, מה-27.6.2008.

באותה פסקה נמנים שמותיהם של ארבעת עובדי הבנקים הגדולים ששוחחו לפעמים ביניהם על עמלות. ועוד נאמר בה בטון חגיגי: "סליחה אם שכחנו מישהו, אבל אל דאגה. בהמשך נשלים את התמונה ונציין שמות נוספים, בהם המנהלים הבכירים שהיו מעודכנים בפרטים".

ואכן, חמשת עמודי הכתבה מכילים שמות, ציטוטי עדויות שהושמעו בועדת חקירה של הכנסת ב-2007, ואפילו צילומי מסמכים. אלא שלאחר רוב מהומה, מתברר שרוב העובדות שמובאות בכתבה ידועות כבר שנים. חקירה בנושא נערכה על ידי הרשות להגבלים עסקיים בשנת 2004. אך כתב אישום לא הוגש, ולא הוטלה שום הגבלה אחרת על העבריינים לכאורה.

האין-פעולה אינו נובע מהיעדר סעיף מתאים בחוק. על פי הנאמר בכתבה "במדינות המערב ובישראל כבר נקבע מה נדרש כדי להוכיח שחברות שאמורות להתחרות ביניהן מקיימות קשר שאינו חוקי. בשוק שבו פועלות רק קומץ חברות, כמו הבנקים אצלנו, איןצורך לתפוס הסכם חתום שמפרט הסכמות שנעשובחשאי. די להוכיח שקיים מה שבית המשפט העליון הגדיר 'רמה מינימלית כלשהי של הבנה משותפת, הסכמה אושיתוף פעולה בין הצדדים'".
 
אבל כפי שנאמר בסיפא של הפסקה שלעיל "וגם את זה לא הייתה כל דרך להוכיח". הגיוני לגמרי, ואני מוכנה לערוב שעולם לא תהיה דרך כזו. כשם שלא תהיה דרך להוכיח שהבנקים מתאמים ביניהם את ריביות הזכות וריביות החובה. וכשם שלא תהיה דרך להוכיח שאליקו מדוכן העגבניות הראשון משמאל ברחוב מחנה יהודה תיאם מחירים עם כפיר מהדוכן השלישי מצד ימין.

כן, אליקו וכפיר דיברו על הקרה ועל מה שהיא עושה ליבולים ביום ב' בבוקר, והעלו את מחיר העגבניות בשקל לקילו ביום ג' בבוקר, אז מדוע אף אחד לא חוקר אותם על העלאת מחירים מתואמת? רגע, מה קרה? אליקו וכפיר מחליפים מידע, ומידע זמין לכל הוא תנאי הכרחי לקיומה של תחרות משוכללת. ובנוסף, זה באמת משנה אם אליקו וכפיר יתחילו לצעוק באותה שנייה "קילו בשבע שקל", או אליקו יצעק את זה ב-9.40 וכפיר ב-9.45?.

ומה אם גליה מאור מלאומי תכריז מעל הבמה בכנס נכבד, לאוזניו של צבי זיו מהפועלים שאולי גם יגיב, שבנק לאומי לא יוכל להסתפק בריבית המשכנתא הנוכחית? מה זה – תיאום רביות מתוחכם? ניתוח אקדמי מעמיק? שחרור קיטור? התבטאות אסרטיבית של אישה בעולם גברי עוין?  מחקו את המיותר.

מכל אלה צריך כבר להיות ברור, אין דרך למנוע חילופי מידע בין מתחרים. חילופים כאלה שנתפשים כטבעיים והכרחיים בשוק של קונים ומוכרים רבים (עגבניות במחנה יהודה) נתפשים כנפשעים כשהמוכרים מעטים. אך במדינה קטנה כישראל לעולם יהיו מוכרים מעטים בבנקאות, ביטוח, חשמל, גז, תחבורה ציבורית ובריאות – ומה, הם לא ידברו?

עובדת החיים הזו הובילה את הכלכלה הישנה לפתרון פרגמטי: קביעת מחירים מסוימים על ידי הממשלה או לפחות פיקוח עליהם. איני מכירה מספיק את ההיסטוריה של הפיקוח על הבנקים בישראל, אך נקודה אחת לגביו מאד ברורה: היום, במוצהר, הוא רואה את ייעודו העיקרי בשמירת היציבות הפיננסית ומתעניין פחות בשמירת זכויות הצרכן. לצדו, גופי ההגנה על הצרכן שהיו במשרד התעשייה והמסחר ובהסתדרות למעשה התאדו.

במקום גופי הפיקוח של העבר הוקמה הרשות להגבלים עסקיים, סוג של כיסוי מתוחכם לדה-רגולציה – הסרת התקינה, הבקרה והפיקוח – שמתרחשת בישראל מאז סוף שנות ה-80. דהינו, גם כאן, כמו בהרבה תחומי חיים אחרים, ההכרעה שצריכה להיות פוליטית וערכית הועברה למשפטיזציה מתוחכמת, מתוחכמת כל כך שכמעט אף פעם אינה מגיעה להכרעה.

כי בשום מצב בכלכלה לא ניתן להצביע על הרביות והעמלות הנכונות והצודקות. כשהבנקים מאד מרובים, יש לשער שהתחרות תלחץ אותם ללכת לקראת הציבור. כשהצניעות עומדת בראש הערכים הלאומיים, יש לשער שבעלי הבנקים ומנהליהם לא ידחפו לעמלות מטורפות.

ואם המציאות היא כפי שהיא בישראל היום, הדרך היחידה להתמודד עם כשל השוק היא על ידי מסירת הסמכות לאישור גובה העמלות והרביות לרשות ממשלתית. ואז, כמובן, תתקבל התוצאה השערורייתית שכמוה עוד לא נראתה: ריביות ועמלות זהות או כמעט זהות בכל הבנקים. אך הודות למעורבותו של מנגנון ציבורי – חסר יידע, פוליטי ומושחת מתוקף היותו ציבורי ולא פרטי –  יש סיכוי שמקצת מנימוקי החברות לבקשת עדכון המחירים, ושיקוליה לכאן ולכאן של הועדה ידלפו לפעמים לציבור ויעוררו תגובה הולמת. למרבה הצער, זה המרב שניתן לעשות בעניין המורכב של חברות גדולות השולטות במשק קטן.

 
"הם ניסו להוריד ל-6.49, ואני הורדתי ל-5.90. ביום חמישי שעבר אמרתי: יודעים מה? אני אעשה מבצע – עוף ב-1.89. ביום ששי הוא כבר ירד ל-1.59 ובראשון ל-1.49. ביום ראשון בתשע בבוקר, קיבלתי טלפון מאחד העובדים שלי שסיפר לי שברשת המתחרה מורידים את המחיר ל-99 אגורות. אנחנו מחויבים להיות הזולים ביותר, אז זה היה מאד פשוט: הכנסתי למחשב 89 אגורות, לחצתי וזהו".

המותחן הזה, באמת מותחן למי שאוהב כלכלה, מובא מפיו של רמי לוי ב"מוסף לשבת", "ידיעות אחרונות", ה-15 לפברואר 2008. לוי, שידוע במחיריו הזולים, החזיק עד כה בתשעה סניפים של רשת המרכולים שלו, בעיקר באזור ירושלים. לפני חודשיים פתח חנות חדשה במתחם סמוך לקריית-אתא, ליד מגה, שופרסל דיל וחוצות להב. יזמתו לא התקבלה בברכה על ידי מתחריו, או, בניסוחו: "קראתי בעיתון שהמתחרים שלי ימכרו בזול בכל מקום שאני נמצא כדי לחסל אותי".

לא ניכנס כאן לשאלה שנותרה פתוחה מאז ימי גן רוחמה: מי התחיל. באותה כתבה מתואר איך לוי מתנהג בארגז החול שלו. בהזדמנות כלשהי, נפלה לידיו מודעה של "מיסטר זול" בירושלים. מיד, הוא הוציא מודעה מקדימה משלו, ובה אותה רשימת מוצרים רק במחיר נמוך יותר.

על פי דיווחי העיתונות, איבדה מניית רמי לוי כ-20% מערכה תוך שבועיים. אנליסטים ובכירים ברשתות האחרות הזהירו כי רמי לוי עלול למוטט את הרשת שלו, ולטלטל את כל השוק. סינדרום קלאבמרקט? נתחיל דווקא בתסריט הפחות מוקצן.

נניח שבעקבות המלחמה, שלוש רשתות השיווק והחנויות הקטנות יותר בענף ירוויחו פחות בתקופה הקרובה. גם כך, בתחום המזון והצריכה היומיומית לבית מסתפקים בשיעורי רווחיות צנועים ביותר. כל הרעה במצב, פירושה, עוד לחץ על הספקים. וכמובן שלא קל ללחוץ על שטראוס-עלית, קוקה-קולה, או אסם. אז, מתמקדים ביצרני סלטים קטנים, חקלאים קטנים, ודומים להם. כל חיסול של יצרן קטן, או השתלטות של יצרן גדול עליו, פוגעים בתחרות, ומקפיצים את המחירים מאוחר יותר.

דרך התמודדות אחרת של הרשתות וחברותיהן היא הורדת איכות הסחורה והשרות. במרכול שבו אני קונה, קשה למצוא קופסת טונה מאותו מותג פעמיים ברציפות, או קורנפלקס מיצרן שאתם מכירים. שום משלוחן עוד לא החזיק אצלם מעמד יותר משבועיים, מה הבעיה? חכו שלוש שעות למשלוחן התורן: "גברת, הלך לי המנוע". מנהלי הרשת הזאת כל הזמן רודפים אחר הדיל האחרון. ואנחנו הקונים מהסביבה, כמו רוב לקוחות המרכולים,  אנחנו קהל שבוי.

עד כאן, התסריט הפחות חמור. אבל מחול השדים של רמי לוי ועמיתיו עלול גם להיגמר בקריסה של אחד העסקים. וכפי שלוי, עצמו, אומר: "בעסק שלי יש 1,600 עובדים". כשהעסק שנופל מספיק גדול, הבנקים מתגייסים להזרים לו אשראי, ולעתים גם מוחקים חלק מחובותיו. את המבצע ההומניטרי המרגש הם מכסים  בעזרת הגבהת העמלות והרבית על הלוואות ומשכנתאות לעסקים קטנים ומשקי בית, והנמכת רבית הפיקדונות למי שלא יודע לצעוק. גם הממשלה לא עומדת מהצד, ומשלמת דמי אבטלה והבטחת הכנסה לעובדים שפוטרו. ואם לא הבנתם עד כה, מי מסבסד את העוף בשקל? הפריירים הרגילים.

לא הייתי טורחת לכתוב את כל זה, אילולא ראיתי בכמה מהעיתונים ניתוחים שאומרים כי הצרכנים הם המרוויחים הגדולים מהסיפור, והבנקים הם המודאגים. עוד קראתי, שדגם רמי לוי-הריבוע הכחול-שופרסל הוא המומלץ ב"מבוא לכלכלה".

על הטעיה כזו כבר קשה לעבור בשקט. הדגם המומלץ ב"מבוא לכלכלה" – זה שאמור להביא את המשק להיערכות המיטבית – הוא הדגם של תחרות משוכללת. בדיוק היפוכו של דגם רשתות השיווק, חברות הסלולאר, התקשורת והבנקים בישראל.

מה מבדיל תחרות משוכללת מתחרות פרועה? ידיעתה החד-משמעית של כל יחידה כלכלית שהתנהגותה אינה יכולה להשפיע על מחיר המוצר. ובאופן מעשי, תחרות משוכללת מתקיימת רק אם  בענף ישנם די קונים ומוכרים. זה לא הסיפור של רמי לוי-מגה-שופרסל דיל. הם פועלים כפי שהם פועלים, כי הם ערים לכל מתחרה שצץ, ובטוחים שהתנהגותו והתנהגותם כיחידות בודדות יכולות בהחלט להשפיע.

המשק הישראלי הוא משק זעיר במונחי התארגנות כלכלית יעילה, שבדרך כלל דורשת קנה מידה נרחב. ולכן, מיעוט מתחרים בתחום הוא מצב כה אופייני בישראל, עד שמפתה להביא אותו לידי אבסורד. מה דעתכם על הרעיון החדשני: נעביר את ניהול המרכולים לידי הממשלה, ונבדוק לאחר תקופה, מה עולה לציבור יותר – אחזקה שוטפת של צוות חנויות, או שיקום נזקי השוק החופשי – תשלומים עודפים לבנקים, לרשות המסים, ולכל מי שנחלץ לעזרת נפגעי רשתות מרכולים שקרסו.

טוב, זה לא רציני, ובכל זאת, מה מצופה מממשלה במצב כזה? על פי מסורת רבת-שנים – יותר תקינה, בקרה, ואכיפה על חברות, כדי שלא ייגררו לתחרות נמהרת. מה עשו בישראל מאז ראשית שנות ה-90? את ההפך ממש – דה-רגולציה. מדוע? כי התקינה-בקרה וכל השאר מחבלים בתחרות שתמיד תורמת ליציבות, כמתואר לעיל. וגם כי תקינה-בקרה וכל השאר עולים כסף. שוק חופשי, בטח השתכנעתם, מובן מאליו, הוא הכי חסכוני.

הוא נולד קטן, המשק הישראלי. וגם בהגיעו כמעט לגיל 60, הוא עדיין נמנה על הזערוריים. 7 מיליון תושבים בסך הכל, לעומת כ-300 מיליון בארה"ב, וקרוב ל-500 מיליון באיחוד האירופי.

ולא סתם מובא כאן האיחוד האירופי כיחידה אחת. אלא משום שכמה ממדינותיו דומות במימדיהן לאלה של המשק הישראלי. אוסטריה, בלגיה, דנמרק, פינלנד, שוודיה – כולן מדינות של 5 עד 10 מיליון נפש. אבל הן עברו סוג של מתיחה עם הצטרפותן לאיחוד. על מהפך תדמיתי כזה, המשק הישראלי שרחוק מלחיות בהרמוניה עם שכניו, יכול רק לחלום. מה שאומר, כי בדרכו להגשמה עצמית עליו להפנים היטב את מגבלת הגודל שלו, ולנסות ולצמוח מתוכה.

בסיפור הזה, אין ויכוח, הגודל כן קובע. זאת, בגלל כלל יסוד כלכלי פשוט: יתרונות לגודל. כל פעילות כלכלית יותר יעילה כשהיא מתבצעת בקנה מידה גדול. לפחות, עד גבול מסוים. זה עיקרון היסוד של הייצור ההמוני והמשק המודרני. אבל עוד לפני כן, זה ההיגיון בבסיס התארגנותם של אנשים בקבוצות – משבט או כפר קטן ועד למדינה או תאגיד רב-לאומי.

הוא קטן, הוא ריכוזי

עיקרון יסוד זה של ארגון הכלכלה מתגלם לתכונה אופיינית של כל המשקים הקטנים המפותחים: הם ריכוזיים. או, במילים אחרות, גופים גדולים תופשים נתח ניכר כמעט בכל תחומי פעילותם. בישראל, למשל, שני הבנקים הגדולים תופשים כ-60% מהפעילות בתחום. הבנק השלישי עוד קרוב ל-20%.  בענף המזון, שלושת מפעלי התעשייה הגדולים תופשים למעלה מ-40% מהשוק (ייצור מקומי ויבוא). הריכוזיות, בוודאי, עוד הרבה יותר גדולה כשבודקים מוצר, מוצר – חישבו, לדוגמא, על אפיית לחם. תחום נוסף, שלא מרבים לדבר על התארגנותו, הייצוא מישראל: 100 היצואנים הגדולים בתעשייה (ללא ענף היהלומים) היוו בשנת 2005 מקור לכ-70% מהייצוא התעשייתי של ישראל.

הוא ריכוזי, צריך לשמור על הגדולים

מה המשמעות של כל זה לניהול מדיניות?  כהערה אינטואיטיבית ראשונה אפשר לומר, שמשק קטן וריכוזי דורש יותר תשומת לב ממשלתית ממשקים גדולים ומבוזרים. זאת, בגלל שני גורמים נפרדים שהם, בעצם, דבר והיפוכו: מצד אחד, אם תפקודו התקין של משק תלוי במספר מצומצם של גופים, מישהו חייב לדאוג לשלומם. מצד שני, אם תפקודו התקין של משק תלוי במספר מצומצם של גופים, יש להם הרבה כוח. ואז, כגורם מאזן, מישהו חייב לדאוג לשלום הציבור.

אנשים שלא עוסקים בכלכלה בדרך כלל כועסים על כל מחווה של הממשלה לטובת הגדולים. הם ישר רואים בה קשרי הון-שלטון. אז, אולי זו הנקודה הראשונה שכדאי להבהיר. קחו, למשל, את מגזר הייצוא הנזכר לעיל – 100 היצואנים הגדולים במדינה. הם מעסיקים קרוב ל-30% מהעובדים בתעשייה. במאמר שפרסמתי בעבר (רבעון לכלכלה מס. 147), מצאתי כי כמחצית מאותם מפעלים מייצאים למעלה מ-80% מפדיונם. כלומר, הם מתמחי ייצוא, אין להם כמעט שוק מקומי, וברור למה: כמה מכשירי אלקטרוניקה מתוחכמים מסוג מסוים אפשר למכור במדינה קטנה?  הם תלויי ייצוא, והייצוא תלוי בהם. גם התעסוקה במדינה תלויה בהם במידה רבה. אז, עזבו בצד את קשרי ההון-שלטון. במדינה קטנה הממשלה צריכה לדאוג לתנאי הסביבה (כגון שער החליפין) של מפעלי ייצוא הרבה יותר מאשר במדינה גדולה.

הוא ריכוזי, צריך לשמור על הציבור בפני הגדולים

מצד שני, אותם מפעלים גדולים שהם בעלי משמעות בשוק המקומי, אין לממשלה ברירה אלא לפקח עליהם. זה בולט מאד במוצרי צריכה חיוניים כגון מזון ותרופות, ומיותר להרחיב על כך את הדיבור. אך בתקופה האחרונה זה הפך להיות בולט גם במוצר צריכה פחות אופייני: שירותים פיננסיים. הציבור זעק בפורומים שונים, ועדת הכלכלה בכנסת לקחה את העניין תחת חסותה, ופתאום עמלות הבנקים המעופשות הפכו לאייטם הכי טרי.

טיפולה של וועדת הכלכלה אילץ את בנק ישראל ליזום חוק לפיקוח על העמלות. כי, כפי שנגיד הבנק, סטנלי פישר, אמר בוועדה: "אבל לא כדאי, ממש לא כדאי, להעביר את הפיקוח – או חלקים ממנו – לכנסת" (בנק ישראל, הודעה לעיתונות, 4.6.07). תפנית חשובה זו בגישת בנק ישראל תוארה בתקשורת, כרגיל, מצד כיפוף הידיים, ולא מצד השינוי בתפישה הכלכלית.

בנק ישראל הוא מנהיגה הרעיוני של הגלובליזציה בישראל. קו החשיבה שהוא מוביל מאז סוף שנות ה-80, אומר: כמה שיותר פתיחות כלפי חוץ, כמה שפחות התערבות ממשלה. התערבות הממשלה נתפשת במשנתו כחסם למנגנוני השוק המיטיבים. או, במילות הז'רגון המקובלות: יחד עם הגלובליזציה, באה דה-רגולציה – הסרת הפיקוח והבקרה של הממשלה היכן שאפשר. במקומה, ניסו להכניס יותר שחקנים לכל תחום. כשהתרבו התלונות על עמלות הבנקים ונושאים צרכניים אחרים, בנק ישראל במשך תקופה ארוכה התנגד להגברת מעורבותו הפיקוחית של הפיקוח על הבנקים, וטען שהוא צריך להתמקד ביציבות הפיננסית.

בא, עכשיו, פרופ' פישר ומודה בדבריו כי בבנקאות שיטת הדה-רגולציה לא צלחה. ניסו להביא לכאן בנקים זרים והם פועלים רק במגזר העסקי. במגזר הקמעונאי "מערכת הסניפים של הבנקים המקומיים פרושה היטב". מה זה אומר? הנה סיפור קטן שאני מכירה. לקניון אחד בפרבר די נידח, משכו, עם הקמתו, בנק מקומי אחד תמורת הבטחת בלעדיות. היישוב צמח, הקניון תפח, ורצו להכניס בנק אחר, אבל נתקעו במשך שנים עם איומי תביעה משפטית של הראשון. הבנקים המקומיים מושרשים כאן היטב, ולא יתנו בקלות למישהו אחר להישתל באדמתם. אז, למה שבנק בינלאומי יטריח את עצמו למלחמות האלה כשכל המגרש שייפול בסוף לידיו הוא בגודל של עיר-מטרופולין אחת בארה"ב או באירופה.

ובידיעת כל אלה, הכי מעניין לראות מה פרופ' פישר קובע עכשיו: "עלינו לשמור על בריאות המערכת הבנקאית באמצעות פיקוח ותחרות". פיקוח ותחרות יד ביד. מי שלא מכיר את עמדתו הקודמת של בנק ישראל, לא יכול להבין איזה מהפך מגולם בביטוי הזה. הבנק מודה: במערכת בנקאית של מדינה קטנה קשה להסתמך רק על התחרות. ואיך אומרים הסינים: זהו צעד קטן במסע גדול. מסע שיוביל להכרה כי יש דבר כזה כלכלת מדינות קטנות. ולא כל מה שהענקים בחוץ מאמצים, טוב לננסים. טוב לישראל.