תרגיל 'הסברה' אופייני של האוצר הקפיץ אותי ממקומי לפני מספר ימים. הוא הופיע במדורה של מירב ארלוזורוב בדה מרקר. אין נתוני אבטלה, נאמר שם, איך אתם רוצים שנעשה מדיניות. "המצב פשוט מייאש", אומר פקיד בכיר בשירות הציבורי, קרי, האוצר. "הוצאנו מיליארדי שקלים במהלך השנים על מדיניות תעסוקה, אנחנו מוציאים עכשיו עשרות מיליארדים – ואין לנו מושג על מה".
ולא צריך להיות. את הכמיהה למלך קלטתי בשיחה עם נהג מונית. מי עוד ידבר ככה עם פוטין, הוא אמר. ואני בליבי חשבתי, מי, לעזאזל, צריך לדבר עם פוטין. מה, זה טוב שפוטין מעורב כאן בכל פרט? ברור לגמרי, שבשלטון שאני מייחלת אליו, הדיבור עם פוטין לא יהיה קפריזה של ראש ממשלה, אלא נושא לדיון ממשלתי של חודשים.
אני קוראת את הראיונות הנפוחים מחשיבות עם מומחי הכלכלה בעיתונות. אני בודקת רק דבר אחד: צחקתי/בכיתי/ נותרתי אדישה. כי להודות על האמת, אין לי מרשם מדעי לשליפת המשק מהשפל, יש לי רק תחושת בטן. תחושת הבטן אומרת שקיצוץ רוחבי, כמו זה שהממשלה מתכננת עכשיו, הוא בדיחה. אתם מרחיבים ומרחיבים, אין לכם מושג כמה, אז קיצוץ רוחבי של 0.16% הוא זה שיציל את הכלכלה?
לפעמים, מספיק רק משפט אחד, על מנת להטיס אותך חזרה לפרק משמעותי בחייך. זה מה שקרה לי ביום ד' האחרון, בשמיעת נאומו של נתניהו על העברת כסף לכל אזרח. "אני חסיד הכלכלה החופשית" הוא הכריז, "ואני אומר קנו תוצרת הארץ, השתמשו בכסף הזה על מנת להניע את הכלכלה".
כבר הכותרת רוצה לומר לכם: זו אינה תוכנית, מה שפורסם ביום ה' על ידי הממשלה, זו ערכת סיוע מורחבת בלבד. זו אינה תוכנית, משום שהיא לא אומרת דבר על אופן מימון ההוצאה הנוספת. זו אינה תוכנית, משום שאין בה התייחסות לחילוץ המשק מהשפל, והחזרתו לפעילות רגילה. יש בה בעיקר סיוע מורחב לנפגעי הקורונה: היקף רב יותר של מסתייעים, וזמן סיוע ממושך יותר.
עשרות שנים שאני עוקבת אחר הודעות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מעולם לא נתקלתי בהן בפתיחה מעין זו: "נתוני סקר כוח אדם מאפשרים מעקב אחר השפעת נגיף הקורונה על מצב התעסוקה ושוק העבודה בישראל. גם בתקופה זו, אנו מחויבים ופועלים לפי שיטות עבודה בין לאומיות לפרסום האינדיקטורים הקיימים, כמו גם לפיתוח ולדיווח על אינדיקטורים חדשניים וניתוחים המתאימים למצב." לא נתקלתי באמירה דומה בהודעות אחרות של הלמ"ס המתפרסמות עכשיו. אמירה זו שמורה למה שנוגע לכוח אדם ולאבטלה.
שיעור האבטלה בישראל בפברואר, לפני שהקורונה פרצה, היה כמעט 4%. זו לא אבטלה, על פי החכמולוגים המקצועיים. זו אבטלה חיכוכית, אי-תעסוקה הנובעת מכניסה לשוק העבודה, או ממעבר ממשרה למשרה. אך כל הזמן הזה, זמן אבטלה נמוכה, היו כאלה שאמרו: זה לא באמת 4%, זה הרבה יותר. תראו איפה הם מועסקים. תראו באיזה שכר, באיזה סטטוס, באיזה ביטחון תעסוקתי. וכאן, כמובן, נוכל להגיע לשיעור אבטלה גבוה – נדמה לי שנגעו ב-10% – תלוי מה הכללת בהגדרתך, תלוי במה אתה מאמין.
חודשיים מאז תחילת המגיפה, מספר ימים מאז ראשית הסימנים לדעיכתה, דווקא עכשיו, כל יום תובעים חדשים. תובעים? אולי מתלוננים, אולי לא מרוצים. אתמול, היו אלה הסטודנטים שהתייצבו בוועדת הכספים. יום קודם, מתמחי הרפואה, שגילו כי בית חולים עובד היטב ללא משמרות רצופות של 36 שעות. ככה זה כשמתחולל שינוי מהותי. ככה זה, אם לא מאזינים בקשב לשידוריו, לא מנסים להבין.
זה מטפס אצלי במעלה הגרון כבר תקופה ארוכה, בערב יום העצמאות, 'זה' הגיע לשיא. קמתי וכיביתי את הטלוויזיה, לאחר שפרסמו את שמות הזמרים העתידים להופיע. רוב כמעט מוחלט של מזרחיים, בקושי אשכנזי אחד או שניים. לא נעים לי, מירי רגב, הבנתי לא צ'כוב. אבל במלחמת השחרור היו כאן בעיקר אשכנזים, יוצאי מזרח אירופה. לכן המוסיקה של התקופה היא בעלת גוון אשכנזי-רוסי. לא מגיע לעובדות ההיסטוריות הכבוד שלהן?
מנהג מוזר פיתחנו לנו בימי הסגר. כל יום, אנו עולים מביתנו במבשרת ציון, בתחתית השכונה, לסיבוב המותר של 500 מטר. בדרך, אנו חולפים על פני פסגת ההר, ממנה, צופים על כביש מספר 1. כביש ריק, מכוניות בודדות, במיוחד בשבת, לא ראינו כזה דבר בעבר.
עידן השוק החופשי 