אתמול בצהריים, ניגשתי לגז לחמם משהו. אין גז. התקשרתי לחברת הגז, הוצפתי במוזיקת חברות גז, ולאחר עשר דקות המוקדנית ענתה.

– מישהו סגר לי את הגז, אמרתי.

ספגתי עוד מוזיקה גזית, והמוקדנית חזרה.

– תמר בן-יוסף? מבשרת- ציון? תעודת זהות? שנת לידה? הגז נסגר כי מנעתם בדיקה חוקית של טכנאי החברה בביתכם.

– איזה טכנאי?

– מה איזה טכנאי? בתאריך 17 לפברואר 2007, הדבקנו על דלת דירה מספר 4 מכתב האומר כי הטכנאי יגיע אליכם ב-22 למארס, ואם אתם רוצים תאריך אחר, תתקשרו.

– אצלנו על הדלת? את רצינית? הדירה שלנו מספר 1, יש לנו חצר לפני הבית, והשער סגור.

– כן הודבק. אתם דירה מספר 4. כתוב אצלי במחשב. שלחנו אליכם אדם אחראי בן 50, פעמיים.

בקיצור, למחרת הטכנאי הגיע ופתח את הגז. התברר, שחברת הגז מחויבת על פי חוק לבדוק את הצנרת כל חמש שנים.

חברת הגז מחויבת? חברת הגז מבצעת. אבל זה רעיון של הממשלה, לא של חברות בהתייעלות. ואם יש חוק, שמירת החוק היא תפקידם של אזרחים טובים. לחברות יש תפקיד אחר, הן צריכות להרוויח כמה שיותר. לכן חברת הגז שלי לא שולחת מכתב רשום, למרות שעל פי היגיון (ואני משערת שגם על פי חוק) זו ההודעה האחת והיחידה שמחייבת את מקבליה. חברת הגז שלי גם לא מצרפת תזכורת לחשבון הדו-חודשי. הצחקתם אותה, הדפסה עולה כסף. ולמרבה האבסורד, שילמנו טלפונית חשבון גז יום לפני הסגירה, אף מילת התראה מצד המוקדנית. גם אזכור במחשב ליד החשבון הוא תוספת עלות, שתפגע בבונוס השנתי של המייעלים.

אגב, אותה חברת גז. כשרק הגענו לדירה החדשה, התקשרה אלי נציגתה יום אחד.

– אני מחברת הגז. החברה מציעה שתלכי לבדוק את המונה שלכם.

– תשלחי את קורא המונים.

– לא, זה לא כדאי, עוד אין מספיק תושבים בשכונה.

– אין לי מושג איפה המונה נמצא.

– זה לא קשה. למה תמיד נשים מפחדות מטכנולוגיה. אני אסביר לך, אפילו את תביני.

טוב, קלטתם, חברת גז חינוכית. חברת גז למען הקהילה. לא יודעת איך, ישר חשבתי איפה הם למדו את זה – בממשלה? יכול להיות? ממשלה למען הסטודנטים. ממשלה למען המורים. ממשלה למען הסגל הבכיר באוניברסיטאות. ומי שכל כך  למענך, לא צריך לשמוע אותך. אתה יודע יותר טוב ממנו מה טוב בשבילך?

 
מה אומר פרסום שכרם של מאות בכירים בעיתון שנתי מיוחד? זה אומר שהנושא נמצא במוקד תשומת הלב הציבורית. לטוב? לרע? תלוי במסתכל. אבל אנשים לא מעטים די נדהמים כשהם קוראים שאיליק רוז'נסקי, מנכ"ל דלק נדל"ן, זכה בשכר שעלותו כ-25 מיליון שקל בשנת 2006 (TheMarker 8.4.07).

ובמיוחד, שאין מודל כלכלי שיגיד באופן חד-משמעי למה. למה איליק רוז'נסקי קיבל 25 מיליון שקל (מספר 1 ברשימת מקבלי השכר הגבוה בחברות הבורסאיות) וחיים כצמן (מספר 5) קופח עם כ-20 מיליון שקל בלבד. ואין באמור לעיל משום קביעה כי השכר הזה "אינו מגיע להם", אלא רק ציון עובדה כי במקצוע הכלכלה באמת מתקשים לומר מהו השכר הראוי לכל תפקיד. מתקשים בכלל להגדיר תפקיד, או לשפוט מהי תרומתו של אדם לתפקידו.

יותר מזה, מקצוע הכלכלה, עוד מאז אבותיו המייסדים, יודע כי שכר אינו נקבע בתחרות משוכללת. לא בהיערכות של קבוצת עובדים מול מעסיק גדול, וגם לא במשא ומתן בין מעסיק בודד לעובד.

במילים אחרות, מקצוע הכלכלה אינו מתיימר לפסוק בכמה צריך לתגמל מנהל טוב. לא מבחינת הצדק, וזה אולי אינטואיטיבית ברור, אך גם לא מבחינת היעילות. כלכלנים, כמו אנשים אחרים, רק יודעים להגיד מתי זה מנקר עיניים. ואז, אולי ראוי שהמחוקק יתערב, כפי שהוא מתערב בקביעת מחירי מוצריהם של מונופולים וקרטלים. וכפי שהוא, ממש לאחרונה, ואף בהסכמת בנק ישראל, מתערב בעמלות הבנקים.

או, בשפה הכי פשוטה, עובדת היסוד היא שהמקורות מוגבלים. מה שהולך ליד אחת לא מגיע לאחרת. ואם מנגנון השוק אינו מאותת על ההקצאה הנכונה, צריך לתת מקום למנגנון חלופי. במדינה דמוקרטית מנגנון זה הוא שילוב של דרג מקצועי, אקדמיה, כנסת ותקשורת. ועל מנת להתחיל ליצור את ההידברות, חשוב לשכנע כי שכר מנהלים פראי נוגד לכללי ההתנהגות הכלכליים הסבירים.

שכר מקסימום נגד שדידת צמיחה   

מה קורה כשחברה יצרנית מפנה סכום עתק לשכר מנהלים? הכסף הזה נגרע מהשקעתה במו"פ או בציוד, משכר העובדים האחרים או מביטחונם התעסוקתי (פיטורי "ייעול"). גם עצם האווירה של אי-וודאות, ושל הבדלי הכנסות ניכרים שאינם מובנים מאליהם, משפיעה על התנהגות העובדים. ובקצרה, תשלום סכומי עתק למנהלים מעטים פוגע בפיריון ושודד את הצמיחה.

עכשיו, כדאי רק להיווכח ששכר הבכירים אינו זניח בראייה מקרו-כלכלית. על פי ה-TheMarker, חמישים מקבלי השכר הגבוה ביותר בחברות הבורסאיות, בשנת 2006, גבו יחד קרוב לחצי מיליארד שקל. 600 מקבלי השכר שמעל מיליון שקל לשנה, ברשימת העיתון, גרפו על פי אומדן ראשוני שלי לא פחות מ-2 מיליארד שקל. זה כבר גודל שיש לו משמעות.

שכר מקסימום והטבות אחרות
 
חוק שכר מקסימום הוא פועל יוצא של כל מה שהוצג לעיל. החוק המוצע עכשיו, על ידי ח"כ שלי יחימוביץ', מגדיר יחס מתקבל על הדעת בין שכר המקסימום לשכר המינימום (פי 50). שכר מקסימום, על פי תנאיו, הוא כ-200 אלף שקל לחודש. מובן לגמרי, שההתייחסות לשכר בלבד אינה מספיקה. דרכי התגמול (בונוסים, דיווידנדים, אופציות, מניות ועוד) מגוונות ועתירות דמיון. אם רוצים שההצעה לא תידחה בזלזול, צריך לכלול בתוכה את כל אלה.       

שכר מקסימום וגלובליזציה

במשק גלובלי, אין ברירה, אלא להתייחס לרגישויותיהם האמיתיות או המדומות של משקיעים זרים, ושל יזמים ישראליים שפניהם החוצה. קיימת היום בעולם נטייה לגיהוץ אחיד של תנאים, המתבטאת למשל במס החברות האחיד בכל מקום, וגם משמשת כטיעון נגד הגבלת שכר. ניתן לשחרר לאט את הנוקשות המחשבתית הזו, על ידי הצגת עמדה נגדית מנומקת. כך, למשל, גרמניה וצרפת, מנהיגות אירופה, למרות מחויבותן להסכמים בינלאומיים שונים, לא מעודדות השתלטות לא רצויה של זרים על נכסים בתחומן. איך? הן מציגות משנה לאומית סדורה משלהן לגלובליזציה.

משנה כזו חסרה כאן, למרות שלמשק הישראלי יש את כל ההצדקות לגיבוש מודל גלובליזציה משלו. גם כך, הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם, נושא בנטל בטחוני אדיר, ובעומס קליטת עלייה. קשה למצוא סיבות טובות יותר להגדרה מקומית-ייחודית של גלובליזציה. ובכל זאת, היא אינה.

מי אתה רן ארז? "האיש ששולט בכוחניות אבסולוטית ובסגנון בוטה…בארגון המורים העל-יסודיים". התיאור האבסולוטי שלעיל ניתן ב-7 ימים, ידיעות אחרונות מיום 19.10.2007, בכתבה "חינוך רע".
חשוב להדגיש, אומרים שם בהמשך, "כי אין בכתבה זו משום הבעת עמדה נגד מאבקם של המורים". משמע, לגמרי במקרה, מנהיג השובתים מופיע בה כמי שאי-אפשר-לדבר-אתו. בעוד שמנהלי המשא ומתן מטעם הממשלה או המגזר הפרטי הם, כמובן, תמיד מעסיקים נאורים.
יחסי עובד-מעביד לא נולדו ב-2007. הם מיקדו את תשומת לבו של מקצוע הכלכלה עוד מראשית ימיו. ומעניין לקרוא ניתוח שלהם, שנראה במבט ראשון כמאמר בעבודה שחורה או בלחץ חברתי  באחד מספרי הכלכלה הכי ידועים ומצוטטים, אם כי לא הכי נקראים.
מעסיקים-עובדים – לא יריבים שווי כוח
 

"המעסיקים יכולים להחזיק זמן רב יותר בסכסוכים שכאלה. בעל הקרקע, האיכר, התעשיין והסוחר מסוגלים לחיות שנה אחת או שנתיים על ההון שכבר צברו, גם אם לא יעסיקו פועל אחד. פועלים רבים אינם יכולים להתקיים שבוע ימים בלא תעסוקה, מעטים מהם יכולים להתקיים כך חודש ימים, וכמעט שום פועל אינו יכול להתקיים כך שנה".
מעסיקים שקטים. לא מפעילים כוח?
 

"יש אומרים שרק לעתים רחוקות אנו שומעים על התאגדויות של מעסיקים, ואילו על התאגדויות של פועלים אנו שומעים לעתים קרובות. אך כל מי שמדמה בנפשו על סמך דברים אלה, שהמעסיקים מתאגדים רק לעתים רחוקות הריהו בור בהוויות העולם כשם שהוא בור בעניין הזה. בכל מקום ובכל זמן שוררת בין המעסיקים כמין התאגדות אילמת, אך מתמידה וקבועה, שלא להעלות את שכר העבודה למעלה משערו המקובל … אדרבה, אנו שומעים על התאגדות זו לעתים רחוקות בלבד מפני שהיא מצב העניינים הרגיל, ואפשר לומר הטבעי."
עובדים צועקים? אין להם כוח
"יש שהפועלים מתאגדים גם מרצונם החופשי, בלי שום התגרות מסוג זה, כדי להעלות את מחיר עבודתם … אך בין שהתאגדויותיהם נושאות אופי התקפי ובין שהן נעשות לשם התגוננות, מרבים תמיד לשמוע עליהן. כדי להשיג הכרעה מהירה הם מקימים רעש גדול, ולעתים הם נזקקים למעשי אלימות ונבלה מזעזעים ביותר. אנשים נואשים הם, וכדרכם של נואשים הם פועלים מתוך איוולת והפרזה, שכן אם לא יפחידו את מעסיקיהם ויאלצום להיענות מיד לדרישותיהם, סופם למות ברעב".

כן, ניחשתם. הקטעים האלה לקוחים מספרו של אדם סמית עושר העמים (מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, 1996. תרגום: יריב עיטם ושמשון ענבל. מבוא: חיים ברקאי). הספר, שיצא לאור ב-1776, הוא טקסט היסוד של הכלכלה המודרנית. חסידי כלכלת השוק נשבעים בו. הלוואי שגם היו מביאים לידיעת הציבור את כל פרקיו. כי מכל מורכבותו ועמקותו של אדם סמית, שאינו תופש את הכלכלה כמסר אחד רדוד של 20 מילה, מה שמוכר לציבור הוא המנטרה שהוצאה מהקשרה, ומשמשת להצדקת התחמקותה של הממשלה מכל תכנון או התערבות כלכלית:
"למרות (….) שכל אחד מהפרטים (הנמנים עם החברה) עושה כל מה שביכולתו כדי להגדיל את תועלתו הפרטית, ואת זאת בלבד, יד סמויה מוליכה את פעילותו לקראת מטרה, שלא התכוון כלל להגיע אליה (…). על ידי מאמץ לקדם את תועלתו הוא מקדם את האינטרס של החברה כולה". (שם, עמ' 23).
יש לשער שכמה ממזמרי הפזמון על היד הסמויה (או היד הנעלמה כשמה הידוע יותר) דלגו על פרק ח' שחלקיו מצוטטים לעיל. ולכן הם גם לא מזכירים את הפסקה הבאה: "ואולם אף-על-פי שברוב סכסוכי העבודה ידם של המעסיקים על העליונה, יש בכל זאת שער מסוים אשר אי-אפשר כמדומה להוריד את השכר הרגיל למטה ממנו לפרק זמן ניכר, ואפילו בעבודות הפחותות ביותר".

עבודה פחותה? אי אפשר להוריד שכר יותר מזה? כאילו שאדם סמית כאן, כותב בבלוג שלו על שביתת המורים.

 
בנק ההשקעות האמריקאי הנודע, מריל לינץ', דיווח לאחרונה על מחיקת נכסים בשווי 5 מיליארד דולר. זאת, בעיקר, עקב הפסדיו בניירות ערך מגובי משכנתאות והלוואות ממונפות. (TheMarker 7.10.07) . מריל לינץ'? מחיקת ערך? מיד פוטרו שני מנהלי חטיבות. צמרת החברה, מיותר לומר, לא ידעה דבר על מעשיהם הכושלים.

הדיווח הזה הזכיר לי עוד פרק נפלא בספרו של גלבריית על משבר 1929.  (The Great Crash, 1929)
בפרק, שכותרתו "בגולדמן סאקס נשים מבטחנו", גלבריית מפרט כמה מעלילותיהם של בנקי ההשקעות בשנות ה-20 של המאה שעברה. גולדמן סאקס הוא אחיו תאומו של מריל לינץ' בחשיבותו ומכובדותו. תחושת ה"היינו כאן" התעוררה אצלי. מיותר לחזור על כל הסיפור שתופש 23 עמודים. את תמצית טעמו ניתן לקבל משורות הסיום:

"שנים מאוחר יותר, מוקדם בבוקר אפור בוושינגטון, התקיים הדו-שיח הבא בפני וועדה של הסנאט האמריקאי.

סנאטור גוזנס: האם גולדמן סאקס ושות' מנהלת את חברת הסחר גולדמן סאקס?

מר סאקס: כן, אדוני.

סנאטור גוזנס: והיא מכרה את מניותיה לציבור?

מר סאקס: חלק מהן. הפירמה, באופן מקורי, השקיעה ב-10% מההנפקה, בסכום של 10 מיליון דולר.

סנאטור גוזנס: ושאר ה-90% נמכרו לציבור?

מר סאקס: כן, אדוני.

סנאטור גוזנס: באיזה מחיר?

מר סאקס: 104. זו המניה הישנה…המניה פוצלה לשניים.

סנאטור גוזנס: ומה מחיר המניה כעת?

מר סאקס: בערך 1.75."

***

מה קרה במשך יותר מ-70 השנה שחלפו? סיבוב שלם, 360 מעלות. בעקבות קריסת 1929, הוקמה במגזר הפיננסי האמריקאי מערכת בקרה אדירה. כל העולם המערבי אימץ אותה. עברו כמה עשרות שנים, הטראומה התפוגגה, ובראשית שנות ה-80 החלו מחדש לרופף את המוסרות. וכמובן, שלא סתם, אלא בחסות תפישה שלמה שאחד מכינוייה הוא "הקונסנסוס הוושינגטוני". הקונסנסוס בין הממשל לעסקים ואקדמיה מטיף לכלכלה הכי חופשית שאפשר. ולמי שעוד לא מבין, כמה מילות קוד לרענון הזיכרון: פרייבטיזציה, ליברליזציה, דה-רגולציה, גלובליזציה.

הפרק שבו אנו עוסקים כעת שייך לדה-רגולציה – הסרת הבקרה, התקינה וההשגחה הממשלתית. זאת, בחסות ההשקפה האומרת כי יותר מדי התערבות ממשלה שמה מקלות בגלגלי העסקים. ללא בקרה, הם כמובן תמיד מצליחים, והצלחתם מעשירה ומאשירה את כו-לם.

גם, הפעם, רוח הדברים האמריקאית חלחלה לכל העולם המערבי, ואמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי מנוסחת בהשראתה. ישראל לא פיגרה הרבה, ופתחה בדה-רגולציה שלה בסוף שנות ה-80. האינפלציה שקדמה, ותוכנית ייצוב המשק הכואבת של 1985, יצרו הזדמנות נוחה להחדרת כלכלה אחרת. מסוף שנות ה-80 ועד לסוף שנות ה-90,  ישראל נפתחה לתנועות כספים פנימה והחוצה. הדה-רגולציה היא אחד מאבריו של מהלך זה. אין כל טעם בפתיחת גבולות פורמאלית, אם עודף ביורוקרטיה מנטרל אותה.

עד כאן, המנון לחירות. ומה אם ברקע מתפתח משבר פיננסי עולמי? בנק ישראל דיווח לאחרונה על גידול אשראי למגזר העסקי, בשיעור שנתי של 21%, במחצית הראשונה של 2007. זאת, כששיעור צמיחת התוצר העסקי היה רק 8%. לשון ההודעה יבשה, אך הרחבתה ב-TheMarker מבהירה את כוונת מנסחיה. "בנק ישראל רואה בהגדלת האשראי במשק תופעה חיובית, שכן היא מראה שהמשק חי בועט וצומח. אבל בנק ישראל חושש כי לקיחת אשראי מעבר לגבול, למשל באמצעות הנפקת אג"ח זבל, תביא בסופו של דבר לתופעות שליליות, בשל חוסר יכולת לפרוע את החובות. הנפגעים יהיו בדרך כלל נותני האשראי – בנקים, חברות ביטוח, גופים פיננסיים אחרים, וגם האזרח הקטן".

בנק ישראל במיטבו כפרשן-על. נותר רק לקוות כי בקרוב ישוב לתפקידו הפחות זוהר, ויחד עם הממשלה יוביל מהלך של דה-דה-רגולציה. החזרת בקרה מסוימת על כסף שנכנס ויוצא מהמדינה. מעקב אחר מי לווה, מי מלווה, באיזה תנאים, ולשם מה. כי אחרת, בוקר אפור אחד, או אולי דווקא בוקר ירושלמי בהיר, יתקיים הדו-שיח הבא בין יו"ר ועדה ציבורית לאיש פיננסים בכיר. נא לחזור לתחילת המאמר.

 
שנה טובה. מה זה אומר שנה טובה בכלכלה? צמיחה מהירה? כבר שנה רביעית שהמשק צומח בקצב שנתי ניכר – כ-5% ב-2004-2002, ועוד קרוב ל-7% במחצית הראשונה של 2007. האבטלה מתכווצת, השכר עולה, הכל כאילו נהדר. וההרגשה של כולם? ככה-ככה.

העיתונות ושאר אמצעי התקשורת מוצפים במידע. כל פרט בהודעת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על התוצר נסקר. לכאורה, הכל מובא לפני הציבור, חוץ מהתלבטות אחת קטנה במקצוע הכלכלה: מה זו בכלל צמיחה.

האם קצב הצמיחה המייצג הוא ממוצע ארבע השנים האחרונות, או ממוצע שבע השנים האחרונות, שבתוכן גם שתי שנות נסיגה, ושנה אחת של גידול מזערי. ובכלל, מי אמר שצמיחת העבר מנבאה את העתיד? במיוחד, כשיודעים שחלק ניכר מהגידול שנצפה בתקופה האחרונה הוא השתקפות הניפוח בבורסה ובמגזר הפיננסי. מה יקרה עכשיו, לאחר שהבועה התכווצה, ואולי עוד תתכווץ.

מה המשמעות של הכללת המגזר הפיננסי הנתון לתנודות עזות – תוצאת משחק בורסה כזה או אחר – באומדן התוצר המקומי? עכשיו, כשהמשקים כל כך פתוחים, ביקור לרגע או בריחה פתאומית  של גוף השקעות גדול מבחוץ יכול לשנות את תמונת המשק מהקצה אל הקצה. אפילו, ארה"ב מוטרדת מתנועות מאגר הדולרים הענקי שבידי הסינים. מה תגיד על כך מדינה קטנה – ישראל.

עד כמה התוצר מעיד על רמת החיים, כשהפנסיה הצבורה כל הזמן מחושבת מחדש? תנודות בורסה, העלאת או הורדת רבית, ובמיוחד שינוי בתפישת הממשלה לגבי מחויבותה לרשת ביטחון – כל אלה משפיעים על מה שאנשים יקבלו עם פרישתם, לפעמים יותר מהמאמץ שהשקיעו ביצירת התוצר השוטף. אי הוודאות לגבי תנאי היסוד, שהשתררה מאז הגלובליזציה, היא סוג של מס עקיף על רמת החיים גם בהווה. מס על הרוגע ושמחת החיים, שאיש אינו יכול לכמתו.

מה הקשר בין תוצר לאיכות חיים? ככל שהמשקים הופכים להיות יותר חופשיים, פחות כספי ציבור מוקדשים לתחבורה ציבורית, בריאות, חינוך, איכות סביבה, תרבות, ושימושים אחרים. מה זה עושה לתחושת הביטחון והשותפות, וכמה זה שווה?

שנה חדשה. לא ההתייחסות לתוצר היא שחשובה עכשיו. אלא, ההבנה כי דיבורים על תוצר בלי לדעת מה זה תוצר הם סוג של הטעיה. הם מביאים לדיון הריק של ימין נגד שמאל, כלכליים נגד חברתיים, ופתאום כולם כבר חברתיים – אז מה קרה? שנה חדשה. שתהיה לכולנו שנה טובה. שנה של חזרה למקורות – לאבות הציונות שידעו משורשיהם היהודיים,  שכל אידיאולוגיה וכל תורה שואבת את ערכה בעיקר מהסתירות שבה. שנה טובה. שתהיה לנו שנה של חשיבה בהירה.

זה מתחיל עם תאוות בצע. תכונה אנושית ידועה. היא שמבדילה בין הפקדת כספים בבנק להשקעה בבורסה. בנק ובורסה, שניהם מקום מפגש בין לווים למלווים. אך הבנק גם מתווך בין הלווה למלווה. עצם מעורבותו מעידה על מוצקות העסקה, ועל הסיכוי להפיק ממנה רווח סביר. בבורסה, החיבור בין לווה למלווה הוא ישיר. כך, שכמעט בהגדרה, מי ששם את כספו בבורסה שואף לתשואה גבוהה מהריבית הבנקאית, תמורת הנכונות לשאת בסיכון מוגבר.

הנה סיפור קצר להמחשה. בראשית שנות ה-90, השתתפתי בסיור עיתונאים בבורסת פרנקפורט. מארחנו סיפר לנו שזו בורסה די רדומה, משום שהגרמנים לא אוהבים להמר. הם משתכרים יפה, חוסכים, מסתמכים על מערכת רווחה נדיבה, ומסתפקים בזה. אין לי מושג איך נראית בורסת פרנקפורט עכשיו. איחוד גרמניה שינה שם את כל התנאים. אבל, כהשוואה, בורסת ניו-יורק, מעולם לא חדלה לתסוס. תאוות הבצע לא נזקפת לגנאי בתרבות האמריקאית. האם בלי קשר לדלותה של הפנסיה הממשלתית ומדיניות הרווחה.
בועת בורסה היא פחד המונים   

נוהגים לדבר על פחד כשכולם בורחים. אבל גם נהירת המונים לבורסה משדרת בהלה. כי, אחרת, למה להם לשחק במשחק הזה. לא עדיף לישון בשקט, עם חיסכון צמוד למדד בריבית שנתית של 2%? אך בישראל, היום, אנשים לא בוטחים בבנקים. לא ברור מה הממשלה תעשה אם בנק יקרוס. אנשים גם לא בוטחים בקרנות הפנסיה וקופות הגמל – תנאיהן הורעו באופן חד-צדדי על ידי הממשלה. כלומר, הציבור אינו מאמין עוד בקיומו של חוזה כלשהו בין הממשלה לבינו.

הפחד הזה מתבטא בנדידה מקופה לקופה ומקרן לקרן. כאילו, קרן שמבטיחה תשואה יותר גבוהה משריינת טוב יותר את העתיד. או, כאילו, קרן שכותבת כי היא מחזיקה רק אג"ח היא מסוכנת פחות. מאידך, עצם התחרות, והפרסום ההשוואתי של תשואת הקרנות והקופות באתר האוצר ובאמצעי התקשורת, דוחף את הגופים האלה להסתכן עוד יותר. כך, שהם, שאמורים להוות סלע יציב בים סוער, בעצם הינם אצה סחופה.

בועת בורסה היא בורות
 
מרכיב של סיכון ואי-וודאות קיים בכל מכשירי הבורסה. תיאורטית, גם ממשלות עלולות לשמוט את חובן במצבים קיצוניים. ובכל זאת, רואים שאג"ח של ממשלות מערביות שאינן נואשות, נושא רבית שנתית של 3 עד 4 אחוזים מעבר לאינפלציה הצפויה, די בדומה לשיעור צמיחת המשק בעשורים האחרונים. גופים עסקיים, שנמצאים בשלב המראה, יכולים לפעמים לתת יותר. אבל, כשבורסה שלמה מזנקת בעשרות ומאות אחוזים לשנה, משהו פה לא הגיוני. צריך תמיד לזכור כי המניות ואגרות החוב אמורות לשקף ערך שניתן לממשו  בעתיד הנראה לעין על ידי מכירת נכסים. האם יתכן, כי ערך נכסיה של מדינה שלמה מזנק בעשרות אחוזים לשנה?

מדד המניות הייצוגי של בורסת תל-אביב (תל-אביב 100) עלה ב-232% (פי 3.3) בין מועד סיום השפל הקודם – סוף 2002 – לאמצע 2007. התמ"ג בישראל צמח באותה תקופה בכ-25%. גם אם נניח שכמה מהחברות הישראליות מושקעות בסין והודו שצומחות בכ-10% לשנה, עדיין במונחי צמיחה מוכחת מגיעים לכ-50% באותן שנים. או, בהסתכלות מכיוון אחר, כדי שבמונחי צמיחה סבירה של כ-5% לשנה ערך הנכסים יעלה ב-230%, כפי שקרה בישראל בארבע וחצי השנים האחרונות, צריכים לחכות 25 שנה, ולא חמש. כל השאר, הוא תעתוע של קוסמים, ובורות של מי שמוקסם.

בועת בורסה היא הרחקת עדות
 
שני אמצעים נועדו להסוות את האמת הבסיסית בשוק ההון: מכשירים מתוחכמים, וגלובליזציה.
הבורסה היום מלאה במכשירים מתוחכמים, כמו, למשל, הימור על ערך עתידי של מטבעות או נכסים אחרים. זה אמור לפזר סיכון. אבל כשמכשיר הופך להיות כה מתוחכם עד שאי אפשר להסביר את פעולתו ללא מודל מתמטי רב-משתנים, אז תתחילו לחשוד.

כך גם כשגוף השקעה כלשהו מרבה להדגיש את השקעותיו הבינלאומיות. מה אנחנו כבר יכולים לברר על פרויקט הנדל"ן ההוא בצפון רוסיה, או הוילות הנפלאות שבמקרה נמצאות בלב ביצות התנינים בפלורידה. האם יתכן שהעמימות הזו היא מקור משיכתם של אותם פרויקטים לקרנות ולקופות, שכאמור כל הזמן מתחרות ביניהן על הצגת תשואה מרבית, עכשיו, ברגע זה.

בועת בורסה היא כסף שרץ לאן שטוב לו 
 
היום הוא ברוסיה, מחר בסינגפור, ומחרתיים, בישראל. זה יכול להיות כסף ישראלי, או כסף זר. שחרור שוקי ההון והכספים בעולם, בעשרים השנה האחרונות, מתיר לו להיות בכל מקום. וכאמור, לעתים קרובות הוא מוצא שטוב לו מחוץ לבית, ואז כספי קופות פנסיה אמריקאיות מנפחות את הבועה כאן. וככל שהבורסה קטנה יותר, ברור שלא צריך יותר משבריר חלקה של קרן פנסיה ענקית כדי לקבוע בה את העובדות.

בועת בורסה היא רבית נמוכה   

הרבית המוניטרית של בנק ישראל הגיעה בערכה הנמוך ביותר ל-3.5% ביולי 2007. זאת, לאחר שירדה משיא של 9.1% בדצמבר 2002. הורדת הרבית באה לעודד את הצמיחה, ואכן השיגה את מטרתה על פי הנתונים. אם כי, חייבים לומר, חלק מאותה צמיחה הוא השתקפות של ניפוח הפעילות הפיננסית.

אבל, לעניין הנוכחי, מה שחשוב הוא ההשוואה בין השתנות הרבית לטווח העלייה של מדד תל-אביב 100 – הפרש המימדים בין תזוזה של אחוזים בודדים לכ-230 אחוזים. ההבדל הזה ממחיש עד כמה הרבית היא מכשיר קהה. תזוזה קלה בה הניעה את הניפוח הענקי. מה יעשו עכשיו? איך יפלטו את האוויר מהבועה בהדרגה? שינוי מזערי בריבית – שהיא כלי העבודה העיקרי של הבנק המרכזי – לעתים מותיר את הבורסה אדישה, ולעתים משגר אותה לבריחה מטורפת. איש אינו יכול לצפות מראש את התגובה. וזה מה שצריך להדאיג.

במקום עבודה אחד, נדרש כל עובד לחתום על חוזה שמכיל את הסעיפים הבאים:

*  שעות העבודה: קיץ – 6 עד 6, חורף – 7 עד 7.

*  נזק לציוד או לתוצר: העובד ישלם.

*  התפטרות: הודעה של 24 שעות מראש.

*  פיטורים: הודעה של 24 שעות מראש. או פיטורים מידיים, אם העובד הפר את החוזה או עבר עבירה חמורה.

*  תאונות עבודה: אין פיצוי, אין ימי מחלה.

*  כל עובד חותם בנפרד. זה חוזה אישי.

מהיכן ההסכם הזה?
 
נכון, ניחשתם מגזר ההיי-טק. או, ליתר דיוק, מפעל התעשייה הגדול והחשוב בארץ ישראל, שנת 1906. מפעל ל.שטיין ליציקת מתכת ביפו.

הנוסח המקורי טיפה שונה, והוא נראה ככה:

*  זמן עבודת היום הוא בקיץ משעה 6 בבוקר עד 6 בערב ובחורף מ-7 עד 7; חצי שעה יהיה לארוחת בוקר ושעה לצהריים.

*  הפועלים לא יכולים לעזוב את עבודתם או לרחוץ את ידיהם לפני הזמן. איש החפץ לצאת לפני השעה הקבועה, עליו לקחת, טרם כל, רישיון מאדונו או משגיחו.

*  כל פועל יכול לצאת או להתפטר בכל עת וזמן בהודיעו 24 שעות קודם לכן ובלבד שלא יהיה קשור. ובכן גם לפקידות הצדקה לגרש כל פועל בלי שום פיוס בהודיעה זאת גם היא מצדה 24 שעות קודם.

*  בהפר הפועל את דרכי הברית הזאת או כי יחטא חטאה גדולה, יגורש תיכף ומיד בלי שום פיוס.

הסיפור הנחמד הזה מופיע בספר בעל השם המפא"ניקי "תעשייה ועשייה". ספרו של שבתאי רביב, שיצא לאור בהוצאת התאחדות התעשיינים, 1991. ותיקי ההתאחדות, המצוטטים שם, קוראים לסעיפים שלעיל "ההסכם הדרקוני של שטיין".

כי "ותיקי" התאחדות התעשיינים, או במילים אחרות הממסד שלה, מאז ומתמיד האמינו בהידברות עם העובדים. יותר מזה, התאחדות התעשיינים הוקמה ב-1921 כהתאחדות בעלי התעשייה בישראל, בעקבות הקמת הסתדרות העובדים. משימתה העיקרית הייתה חיסול סכסוכי עבודה על ידי תיווך ובוררות.

ניתן, אם כן, לומר כי ההסתדרות הוקמה בעקבות הבנתם של העובדים כי לא יוכלו להתמודד, כל אחד לבדו, עם דרקונים כמו ל. שטיין; והתאחדות התעשיינים הוקמה בעקבות הבנתם של בעלי המפעלים כי לא יוכלו להתמודד, איש-איש לנפשו, עם התארגנויות עובדים דרקוניות.

ברוך שובך, מאזן האימה

וכך, מאזן האימה הכתיב לאורך שנים התנהגות שקולה של שני הצדדים, לא בלי חריקות מדי פעם. שני אדריכלי הדגם הזה הם אריה שנקר, נשיאה האגדי של ההתאחדות בשנים 1959-1930, ודוד בן-גוריון, מהיותו מזכ"ל ההסתדרות ועד להיותו ראש ממשלה. בתקופתם, עוצבו הסכמי העבודה הקיבוציים, דהינו, הסכמים לענף כגון הטקסטיל, או לתעשייה כולה. מוביל בין אלה בחשיבותו הוא הסכם תוספת היוקר שנחתם לראשונה ב-1942.

הסכם תוספת היוקר הוא אחת ההמחשות הכי טובות למה שצמח בעקבות ההקשבה הדו-צדדית: אל התעשיינים, הצטרפו עוד ארגוני מעסיקים; מכיוון נוסף הגיעה הממשלה, וביחד, נסגר משולש ההידברות. כך, לעתים קרובות, לאחר שנחתם הסכם בין ההסתדרות למעסיקים, הוצא צו הרחבה ממשלתי שהחיל אותו על כל העובדים במשק

לא יודעת איך כל זה התקשר לי היום. מצד אחד, נפל לידי הספר היפה על התעשייה. מצד שני, קראתי בעיתונות על ההסכם החדש, שיכניס למעגל הפנסיה את השכירים שעדיין לא שם, ממקומות העבודה הקטנים במגזר הפרטי. זה המשך להסכם הפנסיה הראשון, שמכסה בעיקר מקומות עבודה גדולים, ונחתם בין ההסתדרות למעסיקים ב-1964. ההסכם הנוכחי רחוק מלהיות מושלם, ומחייב את המעסיקים בהפרשה מזערית בשלב ראשון. אבל הוא מכניס תחת כנפי הפנסיה עוד מיליון איש. זה גם הסכם קיבוצי, שיחוזק בצו הרחבה, לא חוזה אישי מתעתע.

והכי חשוב, זה הסכם של הידברות בין ההסתדרות למעסיקים – הסכם שנחתם כדי למנוע חקיקה פרטית של חברי כנסת. זאת, לאחר תקופה ארוכה בה ההידברות נדחקה לפינה, ואת מקומה תפסו צעדים כוחניים. ככה, באופן פרדוקסאלי, יוצאים מברכים על שיבתו של מאזן האימה. אין טוב ממאזן אימה ליחסי עבודה תקינים. כן, מאזן אימה. לא בהלה של תעשיין חסר אונים בפני שביתה פראית בנמלים. ולא חיל ורעדה של עובד היי-טק בודד, שמבין פתאום בגיל 40 מה החוזה האישי הזה היה.

צדק חברתי הוא שם מוצלח למפלגה. עוד בחירה טובה של גאידמק. אבל אני, בכל זאת, נשארת בדעתי. אני נגד צדק חברתי כבר מסוף שנות ה-90. בסוף שנות ה-90, החלו להופיע בעיתונות הכתבות החברתיות. כל יום, בדף הראשון, כתבה קורעת לב על משפחה שהתרסקה בגלל אבטלה או קיצוץ פתאומי בקצבאות. ולגמרי במקרה, באותה תקופה, החלו להיעלם מהעיתונות הניתוחים הכלכליים. לא רק מהדף הראשון, אלא גם מפנים עמודי הכלכלה.

סוף שנות ה-90, הוא הקו המפריד בין המשק הישראלי של פעם למשק הנוכחי – הגלובלי. כלכלה גלובלית אינה אוהבת הבעות דעה. כל התבטאות מקרית של אחד או אחת – מהמשרד הממשלתי הזה, מהבנק ההוא, ממפעל ההיי-טק מה שמו, עלולה לטלטל את הבורסה, להריץ כספים אל המשק והחוצה, לנענע את שער החליפין, ולנפנף את הרבית. זה לא תהליך רצוי, כשהוא יותר מדי ספונטאני. ולכן, מדברים פחות על כלכלה, ויותר על חמלה לנוכח תוצאותיה.

כפל הלשון הוא שמאפיין את שנות ה-2000. אולי בגלל זה פורחים כל כך מדורי הלשון בעיתונות וספרי הלשון. כפל הלשון לא מאפשר אף פעם להבין למה מתכוונים באמת. אני נגד צדק חברתי – זה אומר משהו? אז, הנה, אתגר נוסף לפניכם, עוד כמה אמירות כאלה.

אני בעד השחיתות

השחיתות כל כך מותקפת שמישהו חייב להתייצב לצדה. במיוחד, שלא ברור מה רוצים ממנה. אם "השחיתות" היא מעשה פלילי,  מה הבעיה? חקירת משטרה ובית משפט. אם השחיתות היא לא מעשה פלילי, למה קוראים לה ככה. איך אמר המשורר "מה זאת שחיתות"? ואולי זו מטרת התרגיל: להיות נגד ה"שחיתות", ולא ממש לראות את פרטיה הלא חשובים.

אני בעד ההפרטה 
 
אני מוכנה להמר על כך שבבחירות הבאות לא תהיה אף מפלגה שתניף את דגל ההפרטה. אני מוכנה להמר על כך שכל המפלגות ידברו על "התייעלות". אני מוכנה להמר גם על כך שכל המפלגות ימליצו על "הגברת התחרות", קרי, חלוקת הצ'ופרים לכמה יזמים בעת מכירת החברות שעוד לא הופרטו. ואם ההפרטה במצב כל כך נורא, מישהו חייב להתגייס למענה. במיוחד, שההפרטה, לכשעצמה, מה רע היא עשתה לנו: נסו למצוא אמירה נחרצת על ההפרטה באיזשהו ספר כלכלה רציני. אין, כי הדיבור על "הפרטה" הוא חסר משמעות.

מה כן משמעותי? למשל, חלוקת הנכסים בעקבות ההפרטה, ומי נהנה ממנה. או, למשל, דרך המימון: האם הרוכשים באים עם כסף מהבית, או שהם לוקחים הלוואות עתק, שהחזרן מכוסה על ידי עמלות ורבית הציבור לבנקים. מה עוד קריטי לדמות המדינה? תנאי ההפרטה – האם מוטלות על החברות מגבלות בפיטורי עובדים; או בהעברת החברה מיד ליד, שמאפשרת לרוכשים לעשות מכה מהירה, אך גובה מחיר ביציבות משקית. אבל על פרטים שוליים כאלה לא מדברים. וכך הטרנד הבא הוא: נגד ההפרטה.

אני בעד העסקה פוגענית

בשנות ה-90, הגיעו למדינה כמיליון עולים חדשים. בשנות ה-90, הובאו למדינה ברישיון כמה מאות אלפי עובדים זרים, ונהיה כמעט בלתי אפשרי לשלוט על כניסתם. בשנות ה-90, המשק עבר לגלובליזציה מלאה, דהיינו, שמט את כל אמצעי הויסות העדינים במדיניות היבוא, מדיניות שער החליפין, ומדיניות התמיכות במגזר היצרני. הכל ביחד מסתכם ללחץ על השכר, ולהעלמת עין של המדינה מהפרת חוקי העבודה. הביטו סביבם כל המעסיקים, ובכללם שירות המדינה, וראו כי טוב. מה נלין עכשיו על העסקה פוגענית. כל מי שמחוקק נגדה רק מעמיד כמה עובדים אומללים בדילמה בלתי אפשרית. יש חוק? מה אתה אומר? קח את הזמן שלך, תלמד אותו בבית.

 אבל כולם נגד
 
מיותר להמשיך את הסיפור. הרעיון, נדמה לי, כבר ברור לגמרי. כולם נגד השחיתות. כולם נגד ההפרטה. כולם נגד העסקה פוגענית. ואם ההסכמה כה פורחת, מה זה חשוב המפלגות. הדמוקרטיה תמיד מנצחת.