אני מפא"יניקית. מפא"יניקית מלידה. היום, חברת המפלגה הדמוקרטית. ואני במחשבה שנייה וגם שלישית, לא מבינה מדוע כועסים על המפא"יניקים. בשלוש השנים הראשונות למדינה, הם התחילו עם כ-800 אלף איש, וקלטו לכאן כ-700 אלף איש. אני ממש רוצה לראות את הממשלה של עכשיו עושה את זה.

אני חיה במבשרת ציון. היום פרבר של בני מעמד הביניים ומעלה, שברחו מירושלים המתחרדת. בחלקנו הדרומי מעוז ציון, יישוב שהוקם ב-1951, על מנת לקלוט את הכורדים ומיעוט קטן של עיראקים. הם חיו שנה במעברה. לא כיף, אבל היא הייתה מסודרת ומאורגנת. כשנה לאחר קליטתם, כבר הוקמו להם מבני הקבע. כל משפחה קיבלה גם שטח אדמה ניכר. היום הם חיים שם בנוחות, עם הילדים והנכדים באותה חצר. הם הפכו לבעלי קרקע עשירים.

ובכל זאת, הם כולם ליכודניקים. הם שונאים את המפא"יניקים, עשינו להם רק רע. אז בואו נראה איך אני גדלתי, בת של מפא"יניק פריבילגי ונחשב. חיינו ברמתיים (הוד השרון של היום) בבית של שלושה חדרים. אבי, שהיה שליימזל ידוע, קנה אותו בשלבי הבנייה שלו. הוא כמובן לא שם לב לעובדה שהיסודות הנבנים לא מתאימים לאדמת החול של השרון. אז כל שנה הסתמנו אצלנו סדקים בקירות, וכל שנה היינו חייבים לסייד. בדלתות, לעומת זאת, התיישבו תולעי עץ. אבי, שהיה מחפש אותן עם חוט ברזל וצמר גפן טבול בבנזין, מעולם לא מצא. הייתי נחה במיטה, ושומעת אותן מכרסמות.

אז, נכון, היו סטריאוטיפים לגבי הכורדים. אמרו שהם לא מסודרים. זה, כמובן, לא נכון. אני קונה בשר רק אצל הקצב הכורדי במעוז ציון. הכל מאורגן להפליא. וכשחסר אצלנו בסופרמרקט משהו, אני נוסעת למינימרקט במעוז. שם הכל תמיד ישנו, תמיד במקום. אמרו שהם לא משכילים. גם זה לא מדויק עכשיו, דור הנכדים כבר לומד באוניברסיטה. אז, כורדים יקרים, אני יודעת שאתם עקשנים. אבל, אולי, בכל זאת תשנו את דעתכם על המפא"יניקים. לא עשינו לכם רק רע.

בצדה הצפוני של מבשרת, שוכנת השכונה הצפון-אפריקאית – עולי מרוקו, אלג'יר ותוניס. הם הגיעו ב-1956כבר למבנים מוכנים. נכון, לא וילות ענקיות, רק בתים של שני חדרים. אבל גם הם קיבלו מגרש ענקי, והיום הם או מכרו את הבית, או בונים שם ארמון של ארבע קומות. וסתם מעניין, מנהגי המוניות הכורדיים אצלנו, אני שומעת תמיד: טוב, המרוקאים, הם מכרו את הבתים שלהם וקנו גורמטים. הכורדים כמובן נשארו.

אז, כן, הכורדים עד היום שומרים במידה רבה על טוהר העדה שלהם. הם לא מתחתנים עם אשכנזים, ובטח שלא עם מרוקאים. אבל גם זה משתנה לאט. ואולי, עכשיו, לאור מה שקרה עכשיו, הם גם יתחילו  לחשוב שאפשר להצביע למפלגה הדמוקרטית.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

    בראשית שנות השלושים של המאה שעברה הוריי ואחותי הבכורה חיו בתל אביב. אבי עבד כמורה בבית החינוך לילדי עובדים, ובזמנו הפנוי כתב מאמרים בעיתון 'דבר'. באותה תקופה, בן גוריון, שהיה מזכ"ל ההסתדרות, יזם את מה שהתפתח לחברת  העובדים. דהיינו, ארגון כלכלי גדול של ההסתדרות. עורך דבר ברל כצנלסון ואבי התנגדו. הם טענו שההסתדרות צריכה להישאר ארגון עובדים וגוף אידיאולוגי-חינוכי. הם כמובן צדקו, כפי שאנחנו יודעים עכשיו.

אבי כתב ב'דבר' מאמר או מאמרים נגד רעיונו של בן גוריון. בן גוריון כעס והזמין את אבי לפגישה. זו הייתה כנראה פגישה טראומטית שנחקקה בזיכרון. עשרות שנים אחרי, אבי היה עומד באמצע החדר, אצבעו זקורה קדימה וצועק: "אני אוציא אותך מההסתדרות". וזה עוד כלום, כמזכ"ל ההסתדרות, בן גוריון הורה להפסיק לשלם לאבי את משכורתו. אבי, כמובן, המשיך לבוא כל יום לבית הספר, אבל הוא לא קיבל תמורה במשך חודשים.

הוריי היו אז זוג צעיר, ללא קרובי משפחה או מישהו אחר שיכול לעזור בארץ. אמי נאלצה ללכת לחנויות המכולת, ולהתחנן שימכרו לה בהקפה. מישהו, אולי ברל, מצא פתרון לבסוף. אבי נשלח לגרמניה, לסייע בהכשרתם החקלאית של הצעירים היהודיים שהתכוונו לעלות לארץ.

הוריי, עם אחותי, הגיעו לגרמניה בסוף 1934. הם נשארו עד סוף 1936. זו כבר לא הייתה תקופה קלה. היטלר עלה לשלטון בראשית 1933. האנטישמיות הייתה נוכחת בכל מקום. אבי קיבל שם משכורת דלה. אמי לימדה שיעורים פרטיים בעברית, כדי לסייע להתקיים. הם חיו בשכונת פועלים ליד גן החיות, בחדר אחד בדירה. המטבח והשירותים היו משותפים למספר משפחות. אבל אבי לא אמר מילה. חניכי הפנימיות שהוא היה מבקר היו רעבים, ושרדו בעזרת אכילת כרוב.

והאנטישמיות, כאמור, כבר הייתה בכל מקום. הערות על תלתליה הכהים והיפים של אחותי, ואירועי אלימות של נאצים צעירים. אבי למד באותה תקופה ביולוגיה באוניברסיטה. הוא מאד התיידד עם אחד הפרופסורים, וגם האחרים ברובם היו אנטי-נאצים. הם היו מבריחים אותו דרך מסדרונות צדדיים בכל פעם שהפגנה נאצית התרחשה. אותם פרופסורים, אגב, חוסלו על ידי הנאצים בהטבעה במרתף באוניברסיטה מאוחר יותר. מעניין שאבי דיבר על פרופ. הרינג כל ימיו. גם בחודשים שלפני מותו.

בסוף 1936, הוריי החליטו שחייבים לחזור לארץ. הם הגיעו לכאן וכצפוי דילגו על תל אביב. אבי נשלח לנהל את בית הספר לילדי העובדים בגבעת המורה ליד עפולה. לא גבעת המורה שאתם מכירים. בית הספר היה משותף למושבים בלפוריה ומרחביה. מלבדו, היה שם בית חולים קטן ובסיס של חיילי 'ההגנה'. הוריי היו מאד אהובים בעמק. הם לא חלמו אפילו על תל אביב. נדמה לי שהם הבינו אז היטב שלא כדאי להסתכסך עם בן גוריון.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

להמשיך לקרוא ←

אחד ממכריי הצעירים, איש בן 60 פלוס, פוטר בימים האחרונים ממקום עבודתו. הוא פוטר מעכשיו לעכשיו, בלי שום אזהרה מראש. האיש ניסה להבין מדוע הוא מפוטר. היה לו טוב במקום העבודה הזה. הוא הלך לשם כל בוקר בשמחה, הוא השקיע שם את כל כוחו. אבל הוא לא קיבל תשובה. יומיים קודם לכן הוא ראה פתאום הודעה על שימוע במייל שלו. הוא חטף הלם. השימוע נערך על ידי המנכ"ל והבוס הישיר שלו. המנכ"ל אמר שהוא ייתן לו המלצות טובות.

להמשיך לקרוא ←

בנותיי אומרות לי שזו שאלה מאד לא מקובלת עכשיו. אין לי מושג, ואני בכל זאת שואלת מדוע. זה נראה לי פוליטיקלי קורקט אמריקאי מטופש, כי עדה בכל זאת קובעת. ואני יכולה לומר זאת, בתור מי שמשפחתה מעורבת מאד.

להמחשה, בערב ששי, ישבנו אצל בתי הבכורה לארוחה. אני, האשכנזייה, נשואה לבולגרי-ספרדי, שלמשפחת אימו יש מגילת יוחסין כתובה מאז גירוש ספרד. בתי הקטנה הייתה נשואה למרוקאי. יש להם שלושה בנים יפהפיים, כמובן. גם אחייני היה שם, אשכנזי טהור. נשוי לחצי מרוקאית-חצי עיראקית. בנותיהם יפות וחכמות מובן מאליו. בתו הבכורה נשואה לספרדי חצי יווני-חצי תורכי.

על כן אני יכולה לשאול מאיזו עדה אתם, בלי להתבייש. יש לנו חברים לא-מעטים, שמשפחתם עדיין היא אשכנזית טהורה. לי זה אומר הרבה. אני זוכרת את הוריי, ואת יחסם לנישואי תערובת. בעלי הספרדי איכשהו נסבל, כי הוא אהב את הגפילטע פיש של אמי. אני, אגב, לא נוגעת בגפילטע פיש היום. אני מבשלת בהשפעה בולגרית עמוקה.

אני זוכרת את ההסתכלות על עדות, בילדותי. התפישה הייתה שהאשכנזים הפולנים-רוסים הם המנצחים. היום, ברור לי שזה לגמרי מופרך. אני חושבת גם, שאני מבינה מהיכן זה בא. הם היו העליות הגדולות הראשונות. הם, ללא ספק, הקימו את המדינה ועיצבו את דמותה. לזכותם, אפשר ליחס את ההסתדרות, את קופות החולים, ואת קופות הפנסיה. על כן, זה אולי מזל שהם באו הראשונים.

ומצד שני, בואו נראה מהיכן הם הגיעו. אמי הגיעה מעיר יחסית גדולה – ביאלסטוק בפולין. זו הייתה עיר עשירה למדיי, עם רוב יהודי. משפחת אמי חייתה בעיירה ליד העיר. שם, לסבי היה מפעל טקסטיל, ש'ניצל את הפועלות הגויות', על פי בנו הבונדיסט. אמי, מאז בית הספר התיכון חייתה אצל דודתה בעיר, שהייתה עשירה וחשוכת ילדים. היא פינקה את אמי מאד. אמי למדה גם בסמינרי יהודי למורים.

אבי, לעומתה, הגיע מעיירה קטנה וענייה באוקראינה. בית משפחתו נשרף על ידי הצבא האוסטרי ב-1915. בנעוריו, הוא ברח מהבית לאודסה. שם למד בבית הספר התיכון היהודי שבו לימדו ביאליק ורבניצקי. לאבי הייתה השכלה של סמינר למורים בלבד. אבי בהחלט היה אדם תרבותי, שקרא הרבה, אך השכלה אקדמית פורמלית לא הייתה לו. כמוהו, רוב בני דורו שהגיעו ממזרח אירופה. אולי משום כך הם התנשאו על אלה שהגיעו ממדינות הבלקן והמזרח.

היום, ברור למשל, שהעיראקים היו משכילים לא פחות מהם. גם החאלבים, היוונים, הלבנונים, ועוד רבים אחרים. אני זוכרת את ההתנשאות על כל אלה, בילדותי. נדמה לי שעכשיו זה נגמר. ובכל זאת, אני חושבת שלכל עדה יש את התכונות שלה. אני לא רואה שום סיבה למחוק את האפיון המעניין הזה.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

לפני מספר ימים, נזכרתי פתאום בכנס כלכלי שהשתתפתי בו בבניין קפלן שבגבעת רם, לפני כמעט 60 שנה. האולם הגדול של קפלן היה מלא. ישבתי בשורה האחרונה, ואישי, נעבעך, נאלץ לחבק אותי על מנת שלא יישענו עליי. כמה מרצים לכלכלה, וברונו בראשם, דיברו וביקרו את מדיניות פנחס ספיר.

להמשיך לקרוא ←

אני בטוחה שאתם קוראים 'הארץ', ומתלבטים כל בוקר בין הפרשנות של עמוס הראל לזו של יוסי ורטר. ככה זה כל בוקר, כל השבוע. והשאלה המכריעה היא, מה אתם עושים בסוף השבוע.

להמשיך לקרוא ←

נולדתי ב-31.8.1943, בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. גרנו אז ברמתיים, שהיום נקראת בשם המפואר הוד השרון. אמי הייתה בת 40, אבי בן 42. אחותי, שולמית, מבוגרת ממני ב-13 שנה. היום זה נראה מוזר, אבל הבדל כזה בין אחים היה די מקובל אז.

להמשיך לקרוא ←

קמתי בבוקר, וחשבתי שכדאי לפתוח את 'הארץ'. מה יש לי לחפש ב'הארץ'? הוא מאתמול, עבר בינתיים נצח. מאז ועד כה, המחשבות בראש שלי הסתובבו.

חשבתי על הנכד שלי, שעוד מספר ימים מתגייס לשנת שירות. שירות אתגרי, ברור, שזה לפני שירות אתגרי עוד יותר בצבא. הוא כמובן מתנדב ליחידה מובחרת. הוא, כצפוי, שוקל עכשיו עם חבריו, המטורפים גם  הם כמובן, אם להתגייס ליחידה המובחרת. ואני, הסבתא, מה יש לי לומר? יש לי כבר נכד ביחידה מובחרת אחת.

להמשיך לקרוא ←