אחד ממכריי הצעירים, איש בן 60 פלוס, פוטר בימים האחרונים ממקום עבודתו. הוא פוטר מעכשיו לעכשיו, בלי שום אזהרה מראש. האיש ניסה להבין מדוע הוא מפוטר. היה לו טוב במקום העבודה הזה. הוא הלך לשם כל בוקר בשמחה, הוא השקיע שם את כל כוחו. אבל הוא לא קיבל תשובה. יומיים קודם לכן הוא ראה פתאום הודעה על שימוע במייל שלו. הוא חטף הלם. השימוע נערך על ידי המנכ"ל והבוס הישיר שלו. המנכ"ל אמר שהוא ייתן לו המלצות טובות.
בנותיי אומרות לי שזו שאלה מאד לא מקובלת עכשיו. אין לי מושג, ואני בכל זאת שואלת מדוע. זה נראה לי פוליטיקלי קורקט אמריקאי מטופש, כי עדה בכל זאת קובעת. ואני יכולה לומר זאת, בתור מי שמשפחתה מעורבת מאד.
להמחשה, בערב ששי, ישבנו אצל בתי הבכורה לארוחה. אני, האשכנזייה, נשואה לבולגרי-ספרדי, שלמשפחת אימו יש מגילת יוחסין כתובה מאז גירוש ספרד. בתי הקטנה הייתה נשואה למרוקאי. יש להם שלושה בנים יפהפיים, כמובן. גם אחייני היה שם, אשכנזי טהור. נשוי לחצי מרוקאית-חצי עיראקית. בנותיהם יפות וחכמות מובן מאליו. בתו הבכורה נשואה לספרדי חצי יווני-חצי תורכי.
על כן אני יכולה לשאול מאיזו עדה אתם, בלי להתבייש. יש לנו חברים לא-מעטים, שמשפחתם עדיין היא אשכנזית טהורה. לי זה אומר הרבה. אני זוכרת את הוריי, ואת יחסם לנישואי תערובת. בעלי הספרדי איכשהו נסבל, כי הוא אהב את הגפילטע פיש של אמי. אני, אגב, לא נוגעת בגפילטע פיש היום. אני מבשלת בהשפעה בולגרית עמוקה.
אני זוכרת את ההסתכלות על עדות, בילדותי. התפישה הייתה שהאשכנזים הפולנים-רוסים הם המנצחים. היום, ברור לי שזה לגמרי מופרך. אני חושבת גם, שאני מבינה מהיכן זה בא. הם היו העליות הגדולות הראשונות. הם, ללא ספק, הקימו את המדינה ועיצבו את דמותה. לזכותם, אפשר ליחס את ההסתדרות, את קופות החולים, ואת קופות הפנסיה. על כן, זה אולי מזל שהם באו הראשונים.
ומצד שני, בואו נראה מהיכן הם הגיעו. אמי הגיעה מעיר יחסית גדולה – ביאלסטוק בפולין. זו הייתה עיר עשירה למדיי, עם רוב יהודי. משפחת אמי חייתה בעיירה ליד העיר. שם, לסבי היה מפעל טקסטיל, ש'ניצל את הפועלות הגויות', על פי בנו הבונדיסט. אמי, מאז בית הספר התיכון חייתה אצל דודתה בעיר, שהייתה עשירה וחשוכת ילדים. היא פינקה את אמי מאד. אמי למדה גם בסמינרי יהודי למורים.
אבי, לעומתה, הגיע מעיירה קטנה וענייה באוקראינה. בית משפחתו נשרף על ידי הצבא האוסטרי ב-1915. בנעוריו, הוא ברח מהבית לאודסה. שם למד בבית הספר התיכון היהודי שבו לימדו ביאליק ורבניצקי. לאבי הייתה השכלה של סמינר למורים בלבד. אבי בהחלט היה אדם תרבותי, שקרא הרבה, אך השכלה אקדמית פורמלית לא הייתה לו. כמוהו, רוב בני דורו שהגיעו ממזרח אירופה. אולי משום כך הם התנשאו על אלה שהגיעו ממדינות הבלקן והמזרח.
היום, ברור למשל, שהעיראקים היו משכילים לא פחות מהם. גם החאלבים, היוונים, הלבנונים, ועוד רבים אחרים. אני זוכרת את ההתנשאות על כל אלה, בילדותי. נדמה לי שעכשיו זה נגמר. ובכל זאת, אני חושבת שלכל עדה יש את התכונות שלה. אני לא רואה שום סיבה למחוק את האפיון המעניין הזה.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
לפני מספר ימים, נזכרתי פתאום בכנס כלכלי שהשתתפתי בו בבניין קפלן שבגבעת רם, לפני כמעט 60 שנה. האולם הגדול של קפלן היה מלא. ישבתי בשורה האחרונה, ואישי, נעבעך, נאלץ לחבק אותי על מנת שלא יישענו עליי. כמה מרצים לכלכלה, וברונו בראשם, דיברו וביקרו את מדיניות פנחס ספיר.
בכל פעם שאני נכנסת להוד השרון, אני נבהלת למראה עוד קבוצה של רבי קומות שהוקמו בצפיפות רבה. לשם מה הגובה? למה הצפיפות? בהוד השרון ממש לא חסר שטח. ואז אני מגיעה ל'דרך רמתיים', הרחוב הראשי, ונדהמת מכיעורו. אוסף של בניינים בלי קשר, בלי שום תכנון. הוד השרון, עיר של כ-70 אלף נפש, שונה בחזותה משכנותיה רעננה וכפר סבא. הן עד היום נראות לא רע, ואני שואלת את עצמי מדוע הוד השרון נראית ככה. נתחיל בשם המקום ששונה מרמתיים, שם תנכי יפה, להוד השרון המודרני לכאורה. זה קרה ב-1964 עם איחודן של רמתיים, מגדיאל, הדר ורמת הדר. רמתיים הייתה מושבה מפא"יניקית ברובה, מגדיאל הייתה ליכודניקית ודתית. הדר הייתה מין מושב של יזמה פרטית, ורמת הדר מושב של יוצאי גרמניה. נוצרה תערובת די בלתי אפשרית.
אני בטוחה שאתם קוראים 'הארץ', ומתלבטים כל בוקר בין הפרשנות של עמוס הראל לזו של יוסי ורטר. ככה זה כל בוקר, כל השבוע. והשאלה המכריעה היא, מה אתם עושים בסוף השבוע.
נולדתי ב-31.8.1943, בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. גרנו אז ברמתיים, שהיום נקראת בשם המפואר הוד השרון. אמי הייתה בת 40, אבי בן 42. אחותי, שולמית, מבוגרת ממני ב-13 שנה. היום זה נראה מוזר, אבל הבדל כזה בין אחים היה די מקובל אז.
קמתי בבוקר, וחשבתי שכדאי לפתוח את 'הארץ'. מה יש לי לחפש ב'הארץ'? הוא מאתמול, עבר בינתיים נצח. מאז ועד כה, המחשבות בראש שלי הסתובבו.
חשבתי על הנכד שלי, שעוד מספר ימים מתגייס לשנת שירות. שירות אתגרי, ברור, שזה לפני שירות אתגרי עוד יותר בצבא. הוא כמובן מתנדב ליחידה מובחרת. הוא, כצפוי, שוקל עכשיו עם חבריו, המטורפים גם הם כמובן, אם להתגייס ליחידה המובחרת. ואני, הסבתא, מה יש לי לומר? יש לי כבר נכד ביחידה מובחרת אחת.
עכשיו זה הוד השרון. אני מתעבת את השם הזה, הוא כל כך מעודכן ואמריקאי. רמתיים בא מהתנ"ך. אני גדלתי ברמתיים, נסעתי לשם לנסיעת נוסטלגיה עם בתי, נועה. התחלנו כמובן בקונדיטוריה וילהיים המיתולוגית, על דרך רמתיים. היא הוקמה ב-1949, על ידי זוג עולים מצ'כוסלובקיה. עוגות השמרים שלה הפכו מיד לאגדה. כולם עצרו בוילהיים, על מה שהיה הכביש הראשי מתל אביב לחיפה.
את סוף השבוע האחרון בילינו מחוץ לבית, בשדה בוקר. שהינו במלון קדמא, על מנת לחגוג את יום הולדתה החמישים של בתנו הקטנה, נועה. שיא המסיבה התממש בארוחה חגיגית בביתה של מארחת בשדה בוקר. הייתה שמחה. היה כיף. באמת.
איך מתחילים מאמר על הספר האדום, חשבתי לעצמי, מיד כשסיימתי את קריאתו. הספר האדום של אסף ענברי, על כל התנועות האדומות שהקימו את המדינה. ואז, כמו תמיד, הפתרון קפץ פתאום לעיניי. ניגשתי במקרה אל הכוננית הצמודה לחלון הגדול בסלוננו, שם תמיד מונחות ערמות ספרים שקראתי ועוד לא מצאתי להם מקום. ומתחתית הערמה, ניקר את עיניי פתאום הספר ניר עוז ימי בראשית, על גרעין ניר עוז, שהיה גרעין השומר הצעיר של האיש שלי בצבא. ומה אני רואה בקצה העליון של הכריכה? "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב", מאיר יערי. אז, כן, מאיר יערי עוד חי.
עידן השוק החופשי 