הפעם הראשונה שבה הבנתי שהייתה לנו אופנה משלנו, הייתה בביקור במוזיאון ישראל לפני מספר שנים. עמדתי עם חברה ממוצא ירושלמי-חרדי לפני בובה לבושה בבגדים שלנו מפעם. מה זה? היא אמרה מזועזעת. כן, אמרתי לה, ככה התלבשנו כששיחקנו בחול ברמתיים. מכנסיים קצרים כחולים, גומי ברגליים-גומי למעלה, וחולצה זרוקה כלשהי. הבנים לבשו מכנסי התעמלות גבריים, גומי למעלה, פתוח למטה.
סיפור ראשון מתקופת הצבא. הייתי צריכה נעליים שחורות צבאיות בסיסיות. עברתי באלנבי, תל אביב, ובחלון הראווה של חנות שהייתה אז ידועה, ראיתי נעלי זמש חצאיות יפהפיות. הן היו ישראליות, כמובן, אז עוד לא ייבאו נעליים. קניתי אותן, והגעתי אתן למסדר הבוקר בצבא. הרס"ר, כמובן, לא התאהב, ופקד עליי להחליף אותן מיד.
את החנות הראשונה הייתי פוגשת, ישר כשיצאתי מהסימטה שלנו לרחוב הראשי. זו הייתה חנות ירקות עלובה, קצת גזר, קצת כרוב, כמה תפוחי עץ מיובאים. על כן הפרנסה ממנה גם היא הייתה עלובה. שתבינו, אתם לא יודעים איזה נס קרה כאן עם החקלאות. ועכשיו, בטיפשות המקובלת במשרד האוצר משתדלים כל כך לחסל אותו.
בית הוריי, ברמתיים, היה הבית האחרון בשורת בתים קצרה. זו הייתה השורה הכי מזרחית, לפני שדה שהפריד בין רמתיים למגדיאל. בית הוריי שכן בצפונה, בגבול האימפריה של גולדברג.
האמת היא שלא התפלאתי שטראמפ נבחר. ראשית, הוא גבר, ברור שזה יתרון מובהק. שנית, חייתי בארה"ב, אני יודעת כמה הם מפגרים.
בכל פעם שאני יורדת מגן הפעמון לסינמטק, יש רגע שבו אני מציצה ימינה לכנסייה הסקוטית שלפני מרכז מורשת בגין. אני לא יודעת אם בית הקפה שם פועל. הוא צופה מלמעלה לנוף נפלא של העיר העתיקה. לפני שנים, ישבנו שם עם אחותי וחברתה שהגיעו מתל אביב לביקור בירושלים. אז, אגב, בית הקפה לא פעל, והם שהבינו שטעינו, בכל זאת הגישו לנו קפה.
בכל פעם שאני שומעת את שיר העמק, אני נזכרת ביום שהיה אחד היפים בחיי. זה היה ביקור שלנו אצל משפחת עדין במושב בלפוריה.
בדרך הקשה, כמובן. גדלתי בבית סוציאליסטי לגמרי. לא דיברו על זה, כי זה היה מובן מאליו. ואז, באתי ללמוד כלכלה. למדנו כמובן את המודל האמריקאי, הקפיטליסטי באפיו. אם כי, באותן שנים, שנות הששים של המאה שעברה, הוא לא היה קיצוני. במשך שנים רבות, חשבתי באותם מושגים בלי לערער.
הגענו למבשרת ציון לפני 22 שנה. זה באמת המון זמן. אבל אני לא מרגישה וותיקה כאן. לא מרגישה שזה המקום שלי. הבית שלנו יפהפה. התאהבנו בו ברגע. הוא גדול, מואר, ומעוצב באופן מושלם. תכנן אותו ארכיטקט ידוע. אנחנו מסרבים לעזוב אותו למרות המדרגות. הנוף שממולו, אין יפה ממנו. הר תלול עם מערות עתיקות ממש מול העיניים.
את גינת הגג שלנו בבית הכרם בירושלים, אני זוכרת בגעגועים עצומים. היא הייתה גינה ספונטנית, לא מתוכננת. היא לא ראתה גנן מימיה. את שתילי הגרניום על הגדר שמסביב, גנבנו מכל מיני מקומות, לא כשתילים אלא כענפים שקטפנו כי אהבנו. וחוץ מזה, הייתה שם תערובת יפהפייה של צמחים שקנינו עם כאלה שקיבלנו במתנה. אנשים ידעו, כדי לשמח אותנו, מספיק להביא צמח.
עידן השוק החופשי 