הגעתי לגייס כאלחוטנית, בוגרת קורס אלחוט. ישר שובצתי בתחנת האלחוט. לאחר כחצי שנה, השתחררה פקידתו של קצין האלחוט, נבחרתי למלא את התפקיד במקומה. זו הייתה מסורת שאלחוטנית הופכת להיות פקידה של קצין האלחוט. אתם שומעים קצין אלחוט, בטח מתלהבים. אבל הוא היה סגן משנה, אולי סגן. כשהוא השתחרר, הגיע במקומו רס"ר שגדל כמוני באזור רמתיים. לא חיבבנו במיוחד האחד את השני.
המרחק בין עזה לקסטינה הוא 29 קילומטר בלבד. השם קסטינה נשאר ערבי, למרות שהוא שם של בסיס צבאי שהיה מרכזי בזמנו. כך גם שמו של הבסיס הצבאי הגדול הסמוך – ג'וליס. אני חושבת על זה עכשיו, ומעניין שלא חשבתי על זה אז אפילו לרגע. זאת, למרות שעברנו ליד בתי השייח היפהפיים על הגבעות בראש הפרדסים. הגעתי לקסטינה ב-1961, לאחר בערך חצי שנה של טירונות וקורס אלחוט. נכנסתי בשער, צעדתי פנימה, אקליפטוסים משני צדדיי.
במוצאי יום הכיפורים יצאנו לסיבוב המלא. הסיבוב המלא הוא הסיבוב שמתחיל בבית, עולה עד לטיילת, הולך לאורכה וחוזר. כו-לה חצי שעה. כשחזרנו, סיכמנו מה ראינו. ומעניין, שנינו שמנו לב לריק שלפני בית הכנסת שבפינת הבית. עד לפני שנתיים, הצטופפו שם בחוץ המוני אנשים וחיכו לכל נדרי. ברחובות שמסביב אוסף עצום של ילדים רכבו באופניים, גלשו בקורקינטים. עכשיו, שקט, רק אלה שבתוך בית הכנסת נמצאים.
כל בוקר, אני קמה לסדר יום קבוע. אני מצחצחת שניים, שוטפת פנים, הולכת לחדר שלי פורשת מזרן יוגה, ועושה יוגה במשך 25 דקות. כל יום אותם תרגילים, אותו סדר, אני לא צריכה לחשוב מה אני עושה. רק אחרי זה אני אוכלת ושותה קפה. התחלתי לעשות יוגה בגיל 37, כבר 45 שנה.
הנכד שלי אמר לי שהוא אוכל קפיר. אתם לא יודעים מה זה קפיר. זה יוגורט שמקורו בקווקז. אני זוכרת אותו מילדותי. עכשיו, עם כל הרוסים כאן, הוא חזר.
איך מודדים רמת חיים? מה הבעיה, תגידו לי, הכנסה לנפש. אבל הכנסה נמדדת בכסף, וכסף הוא מדד בעייתי. מה עושים עם אינפלציה? טוב, אני יודעת כמובן, אבל השאלה היא איך מודדים אינפלציה באופן בלתי מוטה. איך עושים השוואה בינלאומית? האם שערי החליפין הם מדד מדויק? טוב, הבנתם שממש לא, אז בואו נדבר על אינדיקטורים ממשיים.
טוב, אני לא יודעת, אני רק מרגישה. 'התיאוריה הכללית של תעסוקה ריבית וכסף' היא אחת ויחידה. קמתי הבוקר עם ההרגשה הזאת. הספר יצא לראשונה בפברואר 1936. מאז, הודפס אינספור פעמים, למרות שהיום הוא כבר הרבה פחות פופולארי.
אל תשאלו אותי איך פתאום קפצה לי המילה הומור. אולי בזמן קריאת ספר כלשהו. אבל מאחר שהיא קפצה, ברור לי שבלי הומור אין כתיבה טובה. נחשוב לרגע על שני סופרים שאני אוהבת, שני סופרים רציניים ומכובדים: תומאס מאן ופיודור דוסטוייבסקי. בכתיבתם מסתתר לא מעט הומור. אצל מאן ב'הר הקסמים' וב'בית בודנברוק', תמצאו כמות של הומור בריא. אצל דוסטוייבסקי, אני מחבבת במיוחד את הספר 'אידיוט', שבו לתחושתי הוא צוחק על עצמו כאדם צעיר ונאיבי.
אחד ממכריי הצעירים, איש בן 60 פלוס, פוטר בימים האחרונים ממקום עבודתו. הוא פוטר מעכשיו לעכשיו, בלי שום אזהרה מראש. האיש ניסה להבין מדוע הוא מפוטר. היה לו טוב במקום העבודה הזה. הוא הלך לשם כל בוקר בשמחה, הוא השקיע שם את כל כוחו. אבל הוא לא קיבל תשובה. יומיים קודם לכן הוא ראה פתאום הודעה על שימוע במייל שלו. הוא חטף הלם. השימוע נערך על ידי המנכ"ל והבוס הישיר שלו. המנכ"ל אמר שהוא ייתן לו המלצות טובות.
האמת היא שאני ובן זוגי לא מתים על מלון אלמה בזיכרון. אבל הבנות שלנו כן. כך יצא, שביום ראשון שעבר, בשעות אחר הצהריים המוקדמות, מצאנו את עצמנו, שלושה זוגות, עומדים בקבלה עם עוד מיליוני אנשים. טוב, מיליונים זו הגזמה, אבל היו שם באמת המונים, עם המוני ילדים. בדיעבד, התברר שהם באו רק ליום אחד, יום עיון של משרד החינוך, עם משפחות.
טוב, התחלה לא מבטיחה במיוחד, אבל זה השתפר עם הזמן. ישבנו על המרפסת מול הים. נוף נפלא, ורוח קרירה נושבת. מזכירה לכם, זו התחלה של שבוע החמסין, בירושלים לא הרגשנו שיש אוויר. ודווקא כאן, בזיכרון, 5 מעלות פחות. 5 מעלות זה המון תמיד, במיוחד ביום חם. ורוח נעימה כל הזמן. קלטנו את ההבדל במיוחד ביום השני.
יצאנו למדרחוב זיכרון לטייל. היה מלא. אנשים מכל הארץ. התיישבנו בבית קפה לשתות יין. כן, יין בחמסין הנורא. היה מלא גם בבית הקפה. הפיצה הייתה לא רעה, וזה לפני ארוחת הערב המפוצצת במלון. האוכל באלמה לא רע. ושוב, אני לא מתה עליו. מה שהפליא אותי, וזו פעם שנייה שלנו שם, הוא ההיעדר המוחלט של תפוחי אדמה כתוספת. רק אורז. מה, הם בולגרים?
אבל הם מגישים עוגות טובות לקינוח. זה בהחלט כיף. זה מזכיר לי ששם חגגו את יום הולדתי ה-80. הפתעה, הבנות שלי ארגנו. הגענו כל המשפחה, עם כל הנכדים. אנשי אלמה היו נחמדים ודאגו לנו לחדר לטקס. כולם בירכו אותי, זה היה משמח ומרגש. לאחר מכן, הם ארגנו לנו שולחן אוכל ענק נפרד. גם זה היה יפה מצדם.
אז מדוע אני ובן זוגי לא מתים על אלמה? נשים בראש את פינת הישיבה שלהם בחדר. ספה מיוחדת, כביכול, שאין שום דרך לשבת עליה בנוחות. תגידו, בשביל מה זה טוב, ומה אם בן אדם רוצה לשבת ולקרוא. אין לו איפה, חוץ מאשר על המרפסת, ולא נגזים, בכל זאת חם ואור מסנוור.
אה, ושכחתי את האמנות. בזה המלון מייחד את עצמו. אמנות מודרנית ישראלית בכל המסדרונות. אמנים שמשום-מה לא מדברים אליי. הסתכלתי בתמונות, ולא הבנתי מהן הן אומרות ומדוע הן נחשבות. אני יודעת שאני מפגינה בורות, ובוודאי תמימות. אסור לומר את הדברים האלה בקול רם. אבל, אלוהים, קשקוש בעיניי הוא קשקוש. לא אומר לי כלום.
ואז, הגיע יום שלישי. קמנו, ארזנו, נכנסנו לרכב. אמרנו יפה שלום. כן, היה נורא חם. אפילו לא נסענו לחוף טנטורה.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עידן השוק החופשי 