לפני שני לילות, חלמתי חלום לא רגיל. הוא היה ארוך, הוא היה מפורט, ואני זוכרת ממנו הרבה. בחלומי, חיפשתי את משרד התעשייה והמסחר בתל אביב. הגעתי לבניין ענקי ומכוער, נכנסתי ויצאתי מכל מיני כניסות, טיפסתי במדרגות, ולא מצאתי. שאלתי אנשים, והם לא ידעו על מה אני מדברת. מוזר, משום שמשרד התעשייה והמסחר הוא, כמובן, בירושלים. כשעבדתי שם, הוא היה ממוקם בבניין ישן ויפהפה, בניין פאלאס ברחוב אגרון, שהיום שוכן בו מלון וולדורף אסטוריה.

עזבתי את המשרד ועברתי לגלובס בסוף שנת 1991. כלומר, לפני שלושים ושלוש וחצי שנה. מאז, קיבלתי מספר הצעות לחזור, מכל מיני חבר'ה שניהלו שם מאבקים. הם חשבו שאני ישרה. תמיד סירבתי, ממש לא היה לי כוח. גם זה נגמר לפני די הרבה שנים. אז מה לי ולמשרד, מדוע אני חולמת עליו? חשבתי וחשבתי, ובאמת שאין לי מושג.

ואז נזכרתי בפרויד. הוא בוודאי היה ממציא פרשנות מתוחכמת. אבל אני, משום מה, לא מחבבת את הפרשנויות שלו. אחריו, נזכרתי ביונג. הוא הרבה יותר מדבר אליי. הוא אוהב טבע. הוא מושפע חזק מהפילוסופיה ההודית. הוא פחות מבלבל את המוח.

אני לא חולמת הרבה. זה, להתרשמותי, שייך לגיל. על מה יש לי כבר לחלום עכשיו? אני כמעט ולא פעילה. לא מתלהבת משום דבר, ולא מתרגזת על אף אחד. אני חיה חיים שלווים, אולי משעממים. והכי מעניין שלא אכפת לי. אני די נהנית ממה שקורה סביבי.  הבנות שלי טובות, אני אסירת תודה להן. אני מטורפת של ששת נכדיי, שרק יהיו בריאים. אז על מה יש לי לחלום?

מעניין עכשיו, כשאני חושבת על המשרד, אני חושבת על המדרגות הפנימיות שהיו בו. לא המדרגות המפוארות שבחזית. הן היו מפותלות ושחוקות, עליתי וירדתי בהן הרבה. אני נזכרת גם שבאתי להיפרד מהמשרד לפני הפיכתו למלון. הלכתי במסדרונות, הגעתי לחדר שלי לשעבר, ולמקום מושבו של אגף תכנון וכלכלה שאותו ניהלתי. שום דבר לא השתנה. לא הצלחתי לארגן שם שיפוץ, מנהל המשק לא שיתף פעולה. מסתבר שגם יורשיי לא הצליחו. אולי על זה אני חולמת פתאום. על החדרים המוזנחים שבהם ישבנו. על ארונות המתכת עם הפרסומים הישנים שלנו. הכל נזרק עכשיו. אולי זה קורא לי, אולי זה מדבר אליי.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****