אחד מזיכרונות הילדות המתוקים שלי קשור לבריחה של נורית ושלי מהגן. זה היה ביום שבו באו להזריק לנו זריקות. ברחנו לבית הוריה שהיה בערך חמש דקות הליכה משם. הדרך לשם הייתה דרך עפר ישרה, שבה עברה מכונית אולי פעם ביום. הוריה קיבלו אותנו יפה, נתנו לנו שני עציצים (הייתה להם משתלה) ושלחו אותנו חזרה. כמובן שקיבלנו זריקות. ואל תשאלו אותי מה היה שם הגננת שלנו אז, את זה אני ממש לא זוכרת. אל תשאלו אותי גם מתיי נורית נפטרה, זה היה בערך לפני שנתיים. אז כן, נורית, זכרה לברכה.

עוד זיכרון ילדות עובר דרך כיתה א'. מורתי האהובה אז הייתה רוחמה. תשאלו אותי מדוע היא הייתה אהובה. יום אחד הביאו לבית הספר ערימת חול לבנייה. התיישבנו שם בהפסקה, בנינו מגדלים ונהנינו. הגיע הצלצול, לא רצינו לחזור לכיתה. רוחמה אמרה: לא נורא, תישארו. אני זוכרת שסיפרתי את זה בהתלהבות להוריי. אני ממש לא זוכרת אם גם הם התלהבו, ומה הם אמרו.

זיכרון נוסף קשור לחג כלשהו שנחגג  בבית הספר. אני מניחה שזה היה יום העצמאות. היינו אמורים להתלבש יפה, ושמו עליי חצאית קפלים כחולה-כהה. היא הייתה ארוכה מדי, ואמי לא הספיקה לקצר אותה. באתי למסיבה, ואני זוכרת שתי מורות עומדות בצד וצוחקות. ברור, הייתי הבת של המפקח, הן אהבו לראות אותי מוזנחת. תשאלו עכשיו באיזו כיתה זה היה, ומי היו המורות הרשעות – אין לי מושג.

בגיל ארבע-עשרה הגעתי לתיכון כפר- סבא. הייתי מתבגרת, אולי משום כך אני לא זוכרת את התיכון באהבה. אני זוכרת שבשיעורים משעממים  (והיו הרבה כאלה) הייתי זורקת את הקלמר לרצפה, ובמשך רבע שעה אוספת את העפרונות, המחקים, וכל מה שהיה. תשאלו אותי איזה שיעורים היו משעממים, אני לא זוכרת בדיוק, אני רק משערת.

ארבע שנים מאוחר יותר, גויסתי לצבא. עשיתי קורס אלחוט ושובצתי לבסיס מפקדת השיריון בקסטינה. הו לנו שתי תחנות אלחוט: אחת שהייתה אמורה ליצור קשר עם המטכ"ל בתל אביב, ושנייה שהייתה אמורה ליצור קשר עם גדודי השיריון בסביבה. האם נוצר אי פעם קשר עם אחת מהתחנות? אני לא זוכרת. אני זוכרת רק שפעם נרדמתי על שולחן הקשר בלילה. כשהתעוררתי, הגנרטור שהיה מייצר חשמל לא פעל. ניסיתי להפעיל אותו וחטפתי כוויה הגונה. זה היה לפני יותר מששים שנה. אני לא זוכרת אם אמרו לנו לא לספר סיפורים כאלה.

בגיל עשרים הגעתי לאוניברסיטה בירושלים. בגיל עשרים ושתיים, ביום נובמבר גשום, התחתנתי. אני זוכרת שנעלתי נעליים שחורות חדשות, לשיברון ליבה של חמותי. אבי, שהגיע עם אמי מרמתיים במכונית של אחותי וגיסי, ידע שאני לא אחזיק זר פרחים. על כן הוא קנה לי זר פרחים קטן בדרך. אני לא זוכרת אם החזקתי אותו כל החתונה. אני זוכרת היטב שהדודים שלי והחברים הטובים של הוריי לא הוזמנו, זו כמובן הייתה דרישה שלי, אין לי מושג מדוע.

אני נשואה עד לרגע זה. אני חושבת שאלוהים בירך אותנו בחיים טובים. אבל אם תשאלו אותי מדוע, אחשוב רגע, ואומר לכם שאני לא זוכרת.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****