הוריי נתקלו בנאציזם בשלב מוקדם יחסית. הם אמנם לא נולדו בגרמניה, אבל שהו שם בין 1934 ל-1936. שהו ודי מיהרו לחזור לארץ, כי מיום ליום זה הפך לבלתי נסבל. ואז, בשלב כלשהו, הם הבינו שיש שואה. הבינו, וכל אחד מהם הגיב בדרך משלו.

אבי, יליד אוקראינה, כעס על משפחתו, מאז ביקור שלו אצלם בדרך לגרמניה. הוא כבר היה ידוע בארץ ומוערך, לאחר פרסום 'אנשי בראשית' ב-1933. והוא נאם לכולם נאום ציוני, ואמר להם בערך כך: "בואו לארץ, אירופה מתחילה לבעור, כדאי לכם שתברחו." הם, חסידים פנאטיים, פרצו בצחוק ואמרו שהשמש של פלשתינה ייבשה לו את השכל.

הוא נפגע עמוקות, ואולי זכר גם משהו מנעוריו. בילדותי המוקדמת, הוא סיפר לי על דודה שלו שאמרה: "תאכל עוד שזיף, אכלת כבר חמישה, תאכל עוד אחד". יתכן שזה קשור לתקופה שבה האוסטרים שרפו את ביתם ב-1915, בקרבות מלחמת העולם הראשונה. הם הפכו לאביונים, חסרי בית, כנראה שהמשפחה לא ממש עזרו. על כן אבי שמר על איזשהו ריחוק. ובכל זאת, כששרידי משפחתו הגיעו לארץ אחרי השואה, הוא דאג לכולם, ועזר להם להשיג פרנסה ודיור.

אמי התייחסה למשפחתה יותר ברגשנות. היא גדלה בכפר פולני ליד ביאלסטוק, שבו היה לסבי מפעל טקסטיל שהעסיק גויות, כמובן. כשהגיעה לגיל תיכון, לא היה בית ספר מתאים בכפר, והיא נשלחה לדודתה העשירה וחשוכת הילדים בביאלסטוק. שם היא נשארה כל בית הספר התיכון והסמינר (תרבות, כמובן). הדודה ברש הייתה כנראה עשירה מאד. זאת על פי כמה צלחות שלה שירשתי. היא אכן עלתה לארץ לפני השואה, וגרה בתל אביב עם אחותה בבית קטן צמוד לבן הדודה שמחה שדאג לשתיהן. הדודה ברש אהבה את אמי מאד, וזכתה לאהבה בתמורה.

משפחתה של אמי, בביאלסטוק, הייתה חמולה גדולה, מבוססת ומשכילה יחסית. הם, כולם, היו סוחרים, עורכי דין ורואי חשבון. אמא שלי הייתה גאה בהם מאד. סיפור קטן אולי ימחיש משהו ממה שהיה.  מתישהו, בילדותה המוקדמת של אחותי, ילידת 1930, היא ואמי נסעו לבקר את המשפחה בפולין. הוריה של אמי חשבו שהיא התעייפה מדי בפלשתינה. על כן הם שלחו אותה עם אחותי ועם עוד בת דודה ובנה הקטן לנוח ביער בסביבה הקרובה.

זו הייתה פולין לאמא שלי, ויום אחד היא הבינה שכולם, אבל ממש כולם, נשמדו. מכל המשפחה שרדו רק היא, אחיה החקלאי בצפון הארץ, והבן דוד בתל אביב. כל השאר, נשלחו לטרבלינקה ולא שרדו. כאן התחיל פולחן השואה, שלא נגמר כל ימי חייה. אני זוכרת אותה, במשך שנים, מקשיבה ל'מדור לחיפוש קרובים' ברדיו, אולי מישהו בכל זאת נשאר. אני זוכרת כמובן נרות זיכרון בכל יום שואה. אני זוכרת אותה דיכאונית כל ימי חיי. אבי, לעומת זאת, לא דיבר על השואה. הוא חייך את החיוך הציני שלו בכל פעם שהיא הוזכרה. חייך, ובכל זאת קיבל כל מי שבא, ועזר לו. ואני, כמובן, מעדיפה את החיוך ואת שמחת החיים של אבא שלי.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****