כשהגענו לירושלים, לא היה לנו מושג מה זה חדר שכור. היינו שתי חברות מתיכון כפר סבא, רותי ואני, גדלנו בבתים מסודרים בשרון. על כן, החדר הראשון ששכרנו היה באזור שאז היה קצת דתי, היום הוא חרדי לגמרי, בכניסה לירושלים, על יד מוסד הרב קוק. בעלת הביית הייתה אישה פרסייה, גרושה, אמא לבן.בחדר השני גרו שתי חברות מרחובות. עבר זמן עד שהבנו שהרטיבות הנצחית בחדר השירותים היא שתן של הילד. לקח זמן עד שקלטנו שהילד הוא לגמרי מופרע. יום אחד, רותי יצאה למרפסת, הוא שהיה בחדר של אימו, נעל אותה שם בחוץ, שכב על המיטה הגדולה, טלטל ידיים ורגליים, והתפוצץ מצחוק.
ואז אימו, שכבר נהייתה חברתנו הקרובה, סיפרה לנו שהיא הלכה לרבי להתייעץ מה לעשות. הרבי אמר לה לא לתת לו לאכול שום וחריפים, ככה הוא יירגע. חיכינו, הוא לא נרגע, הבנו שאין ברירה אלא לעבור דירה.
הדירה הבאה הייתה על הכביש הראשי של קריית משה, לא רחוק מהאוניברסיטה. זה היה שיכון המקשר, שלושה בתים בצורת חית שנבנו לנהגי המקשר. הדירה הייתה יפה ומרווחת, ארבעה חדרים. עבר קצת זמן עד שהבנו שהם לא צריכים את הכסף, הם מסודרים. אבל האישה היא דיכאונית. היא הייתה קטנטונת ושחורה, והבעל ג'ינג'י גדול ומלא אנרגיה. הם חשבו, שיהיה טוב שיסתובבו צעירים בבית וידברו איתה. כמובן שלא דיברנו, מה, אנחנו? מה, אישה דיכאונית?
היו להם ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן. הבן שהיה הצעיר מכולם, היה בצבא. שלוש הבנות היו נשואות, שתיים לאחים סיידים שגרו קרוב, ואחת לרופא בנתניה. אשת הרופא הגיעה בערב פסח להכין ביחד עם אמא את הסדר, זה היה אושר. אני זוכרת עוד, זה בלתי נתפש עכשיו, שהיו מחממים מים למקלחת רק פעם בשבוע. זה היה חימום על נפט או על עצים, פרויקט גדול.
לעתים רחוקות יצא לנו להיות שם במוצאי שבת. כשהיינו, כל המשפחה התכנסה בסלון להאזין לתקליט היחיד שלהם, האחיות ברי. שתי הזמרות, היהודיות האמריקאיות, שרו באידיש ניגונים יהודיים בעיקר, בסגנון סווינג. הסלון, אגב, צפה אל חצר גדולה וירוקה, שהייתה משותפת לשלושת הבתים. אני לא מדמיינת אפילו איך זה היה לגור בחצר אחת עם כל האנשים ממקום עבודה אחד. היום, בכל אופן, כבר אין שיכון מקשר, נטוע שם במקומו רב-קומות ירושלמי ענק.
משפחת הנהג הג'ינג'י חשבה שאנחנו פוציות, למרבה הפלא. קצת לפני בחינות סוף השנה, הם הודיעו לנו שהם צריכים את החדר. חיפשנו מהר, ומצאנו חדר אצל משפחה שפויה בשדרות המאירי בקרית משה. עובדה, אני לא זוכרת עליהם דבר.
בשנה שאחרי, שכרנו דירת חדר במרכז העיר, במקור ברוך מול מחנה יהודה. היה לנו מטבחון בלי מקרר, יכולנו לאחסן דברים אצל המשכירים למעלה. הייתה לנו מקלחת-שירותים צמודה, שהיה צריך להגיע אליה מבחוץ, דרך חדר המדרגות. נשארנו שם כל השנה, בערבים מסוימים צפינו בחסידים רוקדים על יד. אז זה עוד היה אקזוטיקה, לא תופעה מאיימת.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עידן השוק החופשי 
ירושלים היא בהחלט עיר עם טיפוסים משלה ואווירה משלה.
אני כילדה גדלתי שם, והיתה לי חברה מגילאי בית הספר שהיינו בטוחות שהיא תהיה זו שתעבור לתל אביב בגיל צעיר, ושאני אשאר בירושלים.
בסוף אני עברתי במהלך התואר לבאר שבע, ואז אחריו עברתי לגור ברמת גן כי שם מצאתי עבודה. מאז עברתי לארה״ב לכמה שנים, ואז כשחזרתי לארץ עברתי בין כמה ערים באיזור השרון הדרומי שקרוב לתל אביב, עד שקניתי דירה ברמת גן. מן הסתם מעולם לא חזרתי לגור בירושלים.
החברה שלי לעומת זאת נשארה לגור בירושלים עד בערך גיל 32 – 33, והיא עברה לאיזור המרכז רק בעקבות זה שהיא התחתנה אבל גם המשרדים הירושלמים של החברה שהיא עבדה בה אז נסגרו והיא נאלצה להמשיך לעבוד באיזור המרכז אם היא רצתה להישאר לעבוד בה.
אהבתיאהבתי
adiad
ירושלים היא עיר מעניינת במיוחד, אך ללא ספק עיר קשה. מעניין שאת גרה ברמת גן. ירושלמים בוחרים לגור ברמת גן-גבעתיים, לא בתל אביב.
אהבתיLiked by 1 person
אצלי לפחות השיקול היה עלות – ברמת גן גם השכירות וגם הקניה של הדירה שעכשיו בבעלותי נמוכים משמעותית מהעלות המקבילה בתל אביב עצמה, אבל העיר עדיין מאוד נגישה לתל אביב כולל בתחבורה ציבורית. כנראה שכירושלמית אני רגילה לנסוע יחסית הרבה לאיזורי הבילוי של העיר כך שהנסיעה לתל אביב לא מפריעה לי.
אהבתיאהבתי
adiad
אני יודעת מבנותיי שזה לא רק עלות, זה גם אופי המקום.
אהבתיאהבתי
פינגבק: שכירויות הזויות? – התיירת המקרית
התיירת המקרית,
תודה, התיירת המקרית.
אהבתיLiked by 1 person
האם לא היתה אפשרות לגור במעונות סטודנטים. נראה לי סיוט לגור בדירות עם בעלי הבית
אהבתיאהבתי
משתמש אנונימי,
מעונות סטודנטים גם לא היו משהו באותה תקופה.
אהבתיאהבתי
גם אחרי כן הם לא היו – זוכר שביקרתי חברה של חבר שגרה באלה שבגבעת רם בתחילת התשעים, ונדהמתי מהצפיפות…
היום אולי השתפרו, אבל מי יודע. עניין של קמצנות כרונית באוניב' העברית: תנאים בסיסיים שם לא ניתנים, אלא רק בלחץ.
פעם שאלתי את המנהלת של הספריה הגדולה בהר הצופים – אמרה ש'לא היו תלונות'… מה שאומר שהסטודנטים מקבלים את זה ולא חושבים שמגיע להם יותר; זו אולי הבעיה האמיתית בארץ. ואם זה כבר בגילאי העשרים…
אהבתיאהבתי
ywelis
אכן ככה.
אהבתיאהבתי
פינגבק: על חיפה, ירושלים, תל אביב – ומה שביניהן – התיירת המקרית