הנה עוד דבר אחד שהיה ואיננו עוד: המשוגעים של השכונה. לכל שכונה היו המשוגעים שלה, שהוסיפו צבע לחיים. היום הם מאושפזים, אני ממש לא בטוחה שזה לטובתם. על פי הסיפורים, התנאים במוסדות סגורים לא ממש מפנקים. צפוף מדי, אנשים ממילא לא מקבלים את הטיפול הראוי. אז מדוע לא לשחרר אותם, רובם המכריע לא מסוכנים.
בשכונה שלנו היו כמה משוגעים מעניינים. ראש וראשון הוא איז'ו. היום למדתי שאיז'ו הוא בן בספניולית. על פי ידיעתנו, הוא היה רומני. אז, או שהוא היה שייך למיעוט הספרדי ברומניה, או שטעינו, והוא היה בולגרי. בכל מקרה, איז'ו היה בחור צעיר, די גבוה, רזה, עם שיער בהיר קצוץ, ממש קוצים. לא זוכרת שהוא דיבר או כל דבר אחר, אך, משום מה, כשהיינו רואים אותו היינו בורחים ומתחבאים מתחת למיטה הקרובה. לא זוכרת גם איך ידענו שהוא משוגע, או מאיפה ידענו שקוראים לו איז'ו.
משוגעים מעניינים בהרבה היו האחים מנדלה ויוסלה ממגדיאל (מושבה צמודה לרמתיים, שהיום נכללת בהוד השרון). הם היו בניו של מוכר הנפט השכונתי. כאן אולי נדרש הסבר, כי כמו המשוגעים גם מוכר הנפט הוא עיסוק שנעלם מן העולם. אבל אני עדיין זוכרת את הפתילייה שעליה אמי אפתה בסיר פלא עוגת טורט ספוגה בריח נפט, ואת תנור החימום שעבד על נפט. אז מנדלה ויוסלה עברו בשכונה לפחות פעם בשבוע. עם עגלה וסוס שסחבו מיכל נפט. הפולקלור השכונתי אמר שהם שיגעו את הבריטים. איך? הם חסמו עם העגלה את הכביש הראשי של רמתיים, שאז היה דרך חיפה-תל אביב היחידה. על כן הם היו נערצים. הם, כמובן, כמו רוב תושבי מגדיאל, היו שייכים לימין. אנחנו, ברמתיים, היינו מפא"יניקים שפויים. כששמענו את צלצול פעמון היד המבשר את בואם, היינו רצים ומתחבאים מתחת למיטה התורנית.
משוגע אחר היה אליהו המשוגע שחי אצל משפחה במושב הדר (שהיום גם נכלל בהוד השרון). הוא היה תל אביבי שהורחק מביתו. היום אני לא בטוחה שהוא היה משוגע, אך משום מה קראנו לו אליהו המשוגע. הוא היה קצת מפגר ומוגבל מבחינה גופנית הוא תמיד היה בא לקראתנו כשהלכנו לסניף הנוער העובד ברחוב הבנים. כשהיה רואה בת, היה פורש את ידיו לתנועת חיבוק ואומר: אני רוצה ל… אותך. לא פחדנו, צחקנו וזזנו הצדה, הוא לא היה מסוגל לרוץ.
אלה המשוגעים שאני זוכרת. היו עוד המון אחרים במוסדות קטנים. אני בטוחה שהיה להם טוב יותר אצלנו מאשר במוסדות הענקיים של עכשיו. אני בטוחה שאם מישהו מהם חי, הוא זוכר את רמתיים בנוסטלגיה. אנחנו, מצדנו, זוכרים אותם בגעגועים. אם הם יקומו לתחייה עכשיו, נרוץ בפחד ונתחבא מתחת למיטת הסוכנות הקרובה.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עידן השוק החופשי 
מודה, זו הכתבה הראשונה, כן, הראשונה שאני קוראת, את כולה. לא יודעת למה ומאיזו סיבה לא קראתי עד עכשיו. אולי כי אחרי שהתגרשתי והתחלתי לעבוד ופתאום היה לי פחות זמן פנוי ופחות פניות – כבר הייתה לי גם פחות סבלנות. ועד היום זה כך. בילדותינועד שהתגרשתי, כאמור, קראתי המון, לפחות ספר ליום! תודה על כתבה מעניינת, כתובה רהוט וקולח. אסה ללכת אחורה ולקרוא עוד.
אהבתיאהבתי
משתמש אנונימי,
תודה, זה ממש מחמיא, אני שמחה.
אהבתיאהבתי
אני תמיד שואלת את עצמי עד כמה אנשים כאלו עלולים להיות מסוכנים לאחרים. גסר שמחבק כך ילדות נשמע אולי משעשע כשהייתן כביכול בטוחות שהוא לא מסוגל לרוץ, אבל מה היה קורה אם היה מתברר פתאום שהוא כן מסוגל לתפוס אתכן?
איכשהו הסיפורים האלו מזכירים לי את החלק הראשון של הספר ״עיין ערך אהבה״ של דויד גרוסמן, שאם את לא מכירה אז התקציר הוא שהחלק הזה בספר מספקר על ילד צערי בשם מומיק שגנולד לזוג ניצולי שואה וגר בשכונה שבה המבוגרים הם רובם ככולם ניצולי שואה, ולמרות שמנסים לגונן על מומיק מפני הזוועות, החשיפה התמידית לנושא כולל לכמה אנשים שדעתם השתבשה בעקבות השואה גורמת לו להשתגע בעצמו, עד כדי שבסוף הסיפור הוא מוצא מבית הוריו ומועבר לפנימיה מתוך ניסיון לנתק אותו מהסביבה הקשה הזו (והרי גם פנימיות הן לא בהכרח מקום נעים או נחמד לילדים).
אהבתיאהבתי
adiad
טוב, במקרה הזה היה ממש ברור שהוא לא מסוגל לרוץ. אז צחקנו.
אהבתיLiked by 1 person
גם היום אני עוד פוגש משוגעים.עדיין לא מאשפזים את כולם, אבל יש כאלה שלא יחסרו לי אם יפסיקו להסתובב ברחוב כי לפעמים מפגש עם אחד כזה הוא ממש לא נעים. ויש גם מכורים לסמים. מסתבר שאח,ד שהיה נוהג להצדיע לי ולקרוא לי "המפקד" עד שהמנהג היה לי לזרא, נעלם למוסד גמילה זמן קצר אחרי שפשוט התעלמתי ממנו. אשתו דאז, עד היום כבר לא דיברה איתי מאז ה"תקרית".
אתמול גם היה לי מפגש עם מישהו שרק במבט לאחור אני חושב על זה שהוא משוגע כי אני אוהב גם בחורף ללכת בכפכפים ברחוב – בלי גרביים, כמובן – ופתאום משום מקום הוא צועק "איפה הגרביים שלך?". אז שאלתי "מה זה גרביים". לקח לו כמה שניות להתחיל להסביר לי מה זה וגם להראות לי גרביים, ואני אמרתי "לא הבנתי" והמשכתי לדרכי.
וטוב שלא ממהרים לאשפז כי אולי גם אותי היו מאשפזים על הדרך שבה הזמנתי פעם סנדביץ' ב"ארקפה": קראתי לו "הסנדביץ' עם הבצל הסגול" (זה היה הסנדביץ' היחיד עם בצל סגול), אבל כמה פעמים התבלבלתי כשהגיע הזמן להגיד "סגול".
אהבתיאהבתי
phpandmore
אז תסביר, מה זה גרביים. טוב, אני צוחקת, לא לקחת אותי ברצינות.
אהבתיאהבתי
נולדתי עשור אחרייך (בשנות החמישים) ועוקב בהנאה רבה אחר סדרת הפוסטים הנוסטלגיים של ילדותך, שמזכירים לי במידה רבה את שלי בהרצליה.
כתבתי בבלוגי רשומה ארוכה יחסית מילדות לבגרות בת כמה פרקים, שכותרתה "ילד בסדר גמור", בעקבות ספרה של חנה יבלונקא. ברשומה זו, פרק ב' – "המכשפה, מוישה פוּפְציק, קלרה המשוגעת ושות' " – מתכתב עם הדמויות ברשומה הנוכחית שלך. מצרף קישור לרשומה:
https://kankan111.blogspot.com/2018/09/blog-post_18.html
אהבתיאהבתי
מנהל פרפרים,
קראתי ונהניתי. היו אצלכם אפילו יותר משוגעים מאשר אצלנו. הרצליה מנצחת.
אהבתיLiked by 1 person
phpandmore – סתם הערה לגבי הכפכפים בחורף, יש אנשים שבגלל בעיו של ויסות חושי (שיש למשל לאוטיסטים או בעלי הפרעות קשב וריכוז) נעליים סגורות יכולות להיות מאוד לא נוחות. לא פעם גם אנשים עם כפות רגליים רחבות במיוחד או קשת גבוהה במיוחד גם מסוגלים להתקשות במציאה של נעל נוחה.
כך שיש לפעמים הסברים ללמה אנשים בוחרים ללבוש כפכפים בחורף…
אהבתיאהבתי
כמי שיש לו הפרעת ויסות כזו – מעדיף גרביים בכל יום… ההיפך – בלעדיהן אתה חוטף אבק תוך זמן קצר ותחושה פחות נוחה.
לדעתי זה עניין של בוטות: כמה שיותר לעורר תשומת לב ולהראות שאתה שונה.
אופייני יותר אצל צעירים כיום, אבל גם אצל אחרים.
זוכר לפני עשור כשהיה שלג בירושלים, ראיתי כמה ימים אחרי כן ילד דתי בכפכפים משחק בשלג…
בזמנים שלי זה לא היה קורה, כי הסבתא לא היתה מרשה. היום אין סבתא – אז יש כפכפים בחורף.
אהבתיאהבתי
להניח שכולם עם הפרעת ויסות חושית מגיבים כמוך זו הנחה שקרית, יש כאלו שהתגובה שלהם היא דווקא הפוכה והלחץ שהנעל מפעילה על כף הרגל במיוחד לעומת כפכפים או אפילו סנדלים יכולה לחרפן אותם.
אהבתיאהבתי
לכן אני הולך עם נעל גדולה בחצי מידה מהמידה שלי (לעיתים יותר). עדיין מעדיף שלא להיות חשוף לאבק או קור.
אהבתיאהבתי
ושוב, אחרים בוחרים אחרת…
אהבתיאהבתי
adiad תודה, אבל אני זה שאוהב ללכת בלי גרביים. זה די נעים. גרב בשבילי זה משהו כזה שצריך לכבס והוא גם מתבלה די מהר.
אהבתיאהבתי