בכל פעם שאני רואה את הטנקים של צה"ל מבוססים בחולות עזה, אני אומרת לעצמי: טוב, עכשיו זה חול, מה יהיה בעוד חודש? ברור לי שתהיה שם ביצה אחת גדולה. ברור לי גם שזה לא כיף כבר עכשיו לשלוח את כל תושבי צפון עזה לדרומה, לראות את כל הזקנות, המסכנות והילדים צועדים דרומה עם מעט הרכוש שיכלו להציל על כתפיהם.

זה גם לא מצטלם טוב, וישראל בבת אחת מאבדת את כל האהדה הבינלאומית שהייתה לה: החל בצרפת וכלה אפילו בארה"ב. ביידן מתחיל לראות שהוא מאבד יותר ויותר בוחרים בגלל תמיכתו בישראל. שר החוץ האמריקאי בלינקן אמר בסוף  השבוע: "יותר מדי פלשתינים נהרגו ברצועה". חכו שבוע, ונראה מה ביידן יגיד. ועם זאת, נתניהו בשלו: "אני חוזר ואומר: שליטה ביטחונית כוללת עם יכולת להיכנס כדי לחסל מחבלים שיכולים לצוץ מחדש. אני יכול להגיד מה לא יהיה – לא יהיה חמאס". זה כמובן קשקוש, ולי ברור שבדרום עזה יצמח חמאס (אולי בשם אחר) קיצוני עוד יותר עקב הגירוש שאנחנו מבצעים עכשיו.

ומעל לכל, ואני חושבת שברור לכולם שמעל לכל זו סוגיית החטופים. כבר יותר מחודש שהם בשבי. הלוואי והייתי בטוחה שישראל עושה כל מה שאפשר כדי לשחררם. הלוואי והייתי בטוחה שאין התנגשות בין המטרות הצבאיות לבין השחרור. הלוואי והייתי בטוחה שנתניהו הוא האדם המתאים לטפל בסוגייה. אני ממש לא בטוחה. לא הייתי בוחרת עכשיו להיות תלויה בהחלטות של האיש.

ומה הפיתרון? אני מאמינה שהפיתרון היחיד הוא הסכם לגבי עתידה של עזה. אני חייבת לומר, שתמיד כשאני חושבת על זה, אני רואה את לוי אשכול במשא ומתן ההוא על עזה. אני רואה אותו מחייך אומר בדיחה ולא מסכים בשום אופן לקבל את עזה לשליטת ישראל. כן, היא עברה לשליטתנו תחת בייגין, שלא ידע לחייך, ולא נעים לי לומר, ככה זה נראה.

אז עכשיו, הדבר היחיד שעוד נותר הוא למצוא פיתרון לבעיית עזה. ברור לגמרי, שפיתרון אומר הפוך ממה שנתניהו אומר. הוא אומר שחרור ישראל מהשליטה בעזה. הוא אומר בניית שלטון משותף לעזה ולרשות הפלשתינית. איך הם יהיו קשורים? דרך מנהרה בין עזה לרמאללה או לכל מקום אחר שיימצא ברשות. זו תהיה המנהרה היחידה שתיחפר. על זה ישראל לא תהיה מוכנה לוותר.

זו תהיה המטרה עכשיו. הכרעה כלשהי בעזה וחתימת הסכם להחזרתה לשפיות. השבת כל השבויים לישראל מהר ככל האפשר. ויציאה מעזה למען שפיותן של כל הסבתות שנכדיהן משרתים שם. וכן, נכשלנו, חייבים להכיר בעובדה. הייתה לנו ממשלה גרועה. אבל לפעמים מוטב להכיר בכישלון מאשר להילחם מלחמה נואשת, ולצרף אליה כישלון נוסף.

קמתי בבוקר, וקראתי את מה שכתבתי כאן. לא, אני לא מתכוונת לא להילחם בעזה עכשיו. כנראה שאין ברירה. אבל להילחם במטרה ברורה: להכות ואז לחתור להסכם.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****