אז אתמול, כמו בכל מוצאי שבת כמעט, עמדנו בגשר חמד. הרגשנו טוב. כולם מסביבנו היו זקנים, אולי לא כמונו, אך לא צעירים בהרבה. היו גם לא מעט צעירים עם ילדים. לא היו, או היו רק מעטים, בני גיל הביניים. הם נעדרים משום מה. אני שמה לב לזה כבר תקופה ארוכה. אני שואלת את עצמי מדוע. הבת שלי מקשיבה ועונה: בני גיל הביניים נוסעים למקומות מרכזיים יותר.
עמדנו, נפנפנו בדגלים, הקשבנו לנאומים, צעקנו דמו-קרטיה כמו בכל שבוע. התפזרנו אחרי שעה וקצת. זה ריטואל קבוע, זה גוזל לא הרבה יותר משעה. יוצא לי לדבר על זה עם חברים בגילי. אין לנו מנהיג, אנחנו אומרים. חבל, אני לא רוצה להעליב, אבל אין לנו מנהיג. אין אדם שאנחנו נרוץ בשבילו, כמו שאידיוטים מסוימים עדיין מוכנים לרוץ בשביל נתניהו. זה מוזר, משום שגנץ ולפיד פחות או יותר אומרים אמת, אבל לא יותר מהאמת של עכשיו, הם לא אומרים דברים מלהיבים.
וזו אולי הבעיה העיקרית של האופוזיציה: אין לנו מנהיג עכשיו. נגיד שנפיל את נתניהו. אין שום אדם אחר, שאנחנו מקווים שיבוא במקומו. זו תפישה שעולה בשיחה עם רבים מחבריי. אילו היה לנו מנהיג, אילו היה מישהו שהיינו חולמים על היותו לנו מנהיג, היה קל לנו יותר במחאה עכשיו.
אבל יתכן גם, שעצם החשיבה על מנהיג היא מיושנת, היא לא שייכת לתקופה. כלומר, מנהיג אידיאולוגי לא דיקטטור סתם. אמרו לי, איפה יש מנהיג כזה. בהונגריה? באיטליה? בטורקיה? גם לא בצרפת. אין אידיאולוגיה. אין סוציאליזם שעליו חולמים, זו נקודה מעניינת, אני חושבת עליה רק עכשיו. עידן הסוציאליזם פקע איפשהו בשנות ה-70. אנחנו אולי לא שמחים על זה, אך בואו נכיר בעובדה. היו איכשהו 30 שנה של סוציאליזם בעולם המתועש. הן נגמרו משום מה.
אני חושבת שלא מספיק שאלנו את עצמנו, מדוע הסוציאליזם נגמר. מדוע, כאשר הוא הסתיים, קיבלנו גרסה כל כך קשה של קפיטליזם אכזרי ומטומטם לגמרי. זו, בכל זאת, שאלה טובה לשאול איך טראמפ עלה בארה"ב. איך סיכוייו כל הזמן גוברים להתמנות שוב לנשיא. זאת, למרות שביידן בסך הכל מנהל מדיניות נבונה. ונו, אז מה אם הוא נופל מדי פעם.
ארה"ב היא מדינה ענקית. היו יכולות לצמוח בה שלל גרסאות של סוציאל-דמוקרטיה, או של מודלים שלטוניים אחרים. והן לא צמחו. לא הגיע הזמן שנשאל: מדוע לא? לא הגיע הזמן שנתהה מדוע הן לא קמו בצרפת, או מה הסיפור המוזר בבריטניה. אז, בינתיים, נסתפק בהורדת נתניהו מהשלטון בישראל. גם זו התפתחות אופטימית, ונאמין שהיא תביא רק טוב.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עידן השוק החופשי 
גנץ ולפיד אינם אומרים שום דבר מעניין, הם חסרי חזון, אידיאולוגיה ותשוקה אמיתית לשינוי. לא לגמרי ברור למה הם במקום שהם נמצאים, כנראה רק מסיבות של אגו. הסוציאליזם עדיין קיים כחזון של מיעוט, בארגונים כמו "עומדים ביחד". הרוב חונכו כאן בתקופת נתניהו הקפיטליסטית. המושג סוציאליזם הפך למילה נרדפת ל"מפא"י ההיסטורית", "הפנקס האדום", דיכוי היוזמה החופשית וכו'. אמיר פרץ ניסה להחזיר את ערכי הסוציאליזם, למרבה הצער הוא כשל. גם מרב מיכאלי ולפניה שלי יחימוביץ ניסו להחזיר את האג'נדה הסוציאל דמוקרטית, ולהצניע את בעיית הכיבוש. גם הן כשלו מסיבות שונות.
אהבתיאהבתי
משתמש אנונימי,
עמיר פרץ כשל. וכן מרב מיכאלי ושלי יחימוביץ'. כדאי לשאול מדוע. יתכן שהסוציאליזם הקלאסי כבר לא עובד משום מה. וצריך לנסח גרסה חדשה.
אהבתיאהבתי
אחד החוסרים הבולטים בכלכלה המודרנית, הוא ההתחשבות בתרבותית (או מנטאליות) שמייחדת כל מדינה, ואחראית אפילו יותר ממשאבי טבע, ליכולות הכלכליות שלה.
הכלכלן לאנדס ציין את זה במחקריו, ומיד תוייג כימני (ולו כי המועמד הרפובליקני לנשיאות לפני עשור, מיט רומני, ציטט אותו בזמנו). אבל זו אמת מוכחת, שניתן להדגים.
באמריקה למשל ניתן לראות איך ערכי הפוריטאניות, ההצלחה האישית ומנטאליות ה-Frontier, קובעים יותר מכל דבר אחר. לכן הקפיטאליזם האמריקאי חריג ומוקצן מהאירופאי, ומאליל את היוזמה האישית הדורסנית.
בעניין המנהיגים – אכן אין די כריזמטיים במרכז ('שמאל', שכבר אינו כזה). אבל אולי זה מראה על בגרות: כמה כריזמטיים יש במערב האיכותי? מי שצריך כריזמה לרוב סובל מהמצב הקיים, וזו הבעיה העיקרית אצלינו.
אהבתיאהבתי
= אי ההתחשבות בתרבותית.
אהבתיאהבתי
ywelis.
כן, אולי כבר לא צריכים 'כריזמטיים'. אני תוהה.
אהבתיאהבתי
היו מנהיגים שהכזיבו. בן גוריון פרש הקים מפלגה קטנה (רפי)שלא צלחה גולדה התעייפה ופרשה בגין התייאש ופרש. שרון חלה ונעלם…. אז אולי באמת לא צריך מנהיגים כריזמטים אלא מנהלים שינהלו טוב את המדינה.
אהבתיאהבתי
פנינה סופר,
טוב, אולי אתם צודקים. אולי לא צריך מנהיג כריזמטי. הנה, למדנו משהו.
אהבתיאהבתי
סוציאליזם לא יכול לעבוד במדינה שאחוז גדל והולך של אזרחיה מנצלים אותו לרעה.
אהבתיאהבתי
משתמש אנונימי,
נכון.
אהבתיאהבתי