מנהג מוזר פיתחנו לנו בימי הסגר. כל יום, אנו עולים מביתנו במבשרת ציון, בתחתית השכונה, לסיבוב המותר של 500 מטר. בדרך, אנו חולפים על פני פסגת ההר, ממנה, צופים על כביש מספר 1. כביש ריק, מכוניות בודדות, במיוחד בשבת, לא ראינו כזה דבר בעבר.

לא ראינו? זיכרון ישן צף אצלי פתאום, זיכרון ילדות שחוזר אליי בשנים האחרונות מדי פעם. כביש תל אביב-חיפה הישן, הרחוב הראשי של מושבת ילדותי, רמתיים, הלא היא הוד השרון של היום. כל רמתיים עומדת משני צדדיו בדומייה נוראה, מחכים שיעבור הקומנדקר עם הארון, בדרכו לבית הקברות. עצרו את התחבורה בכביש חיפה-תל אביב, הכביש שהיה אז הכביש הראשי של המדינה. הסיטו אותה לדרך עפר בין הפרדסים.

זה היה ארונו של מייקה, מאיר זליגסון, מדריך בנוער העובד אצלנו, סג"מ בצנחנים בשירותו הצבאי. הוא נהרג ב-1955בפעולת א-צבחה ליד ניצנה, קרב – אולי מיותר במונחים של היום – שגבה את חייהם של שישה חיילי צה"ל וכשבעים חיילים מצריים. קרב על סימון קו הגבול המדוייק בין שתי המדינות.

אני זוכרת את מייקה מערבי הנוער העובד ביום שישי. יפה תואר, אנרגטי, מלא שמחת חיים. בולט בין מדריכי התנועה הבכירים. הוא היה, כך מסתבר עכשיו, מבוגר ממני בשמונה שנים. התחלתי אז להשתתף בערבי השישי, תליתי בו עיניים מעריצות מספסל הקטינים בצד. וכך נכתב בקטע הקצר של הצנחנים לזכרו: "סיים קורס קצינים והיה מפקד מחלקה וקצין מעולה, כי בכל הליכותיו אמר בטחון, דיוק ואומץ לב." כן, שכחתי לומר, הוא היה – לא נדיר באותה תקופה – בן יחיד להוריו.

ערב כל יום עצמאות התכנסו אצלנו בבית הפועלים. אני זוכרת את הוריו נכנסים לאולם קטנים יותר מידי שנה. ועכשיו – חיפשתי באינטרנט חומר על מאיר זליגסון. מצאתי כמה פיסקאות קצרות של יד לבנים וגורמים דומים. גם אצלי, הזיכרון הזה צץ יום אחד פתאום. מי יודע, אולי משום שכל הזמן, אני שואלת את עצמי מדוע אכפת לי ככה. מדוע אני לא סותמת את הפה.