כובד הראש של מקצועי מחייב אותי לפתוח במכסי היבוא החדשים שטראמפ הטיל. אבל הם כשלעצמם די זניחים, וככל הנראה, לא יעוררו מלחמת סחר עולמית. לכן אפתח בחדשות חזית הסחר כחול-לבן: שיעור היבוא בסך צריכת מוצרי תעשייה בישראל קפץ מכ-51% בשנת 1995 לכ-78% בשנת 2015.

עשרים שנה בין שתי נקודות המדידה. עשרים וארבע שנה מאז תחילת "החשיפה ליבוא בישראל". וכדאי להבהיר, ה-חשיפה אינה ראשית פתיחתו של המשק ליבוא. הוא נפתח בשלבים, תוך הסרת מכסים והגנות אחרות, בסוף שנות החמישים. החשיפה היא פרק אחד בפתיחת המשק, הפרק שבין סוף 1991 לסוף 2001. פרק המתייחד בחד-צדדיותו: פתיחה ללא דרישת תמורה מהצד השני. שמיטת ההדדיות היא מחווה לא-שגרתית  בסחר העולמי והישראלי. בדרך כלל, נוהגים להקפיד על פתח-לי-ואפתח-לך.

רוח ההתנדבות שהופגנה בחשיפה עוררה ביקורת לא-מעטה בזמנה. אני ביטאתי ביקורת זו בשלושה פרקים על היבוא בספרי ברוכים הבאים לשוק החופשי, ובמאמרים רבים בבלוג זה. לא אחזור על מה שכתבתי, רק אומר שרוב המדדים אינם מצביעים על פריחת התעשייה בעקבות החשיפה. התעשייה המסורתית נשברה בעטייה, וצמיחת התעשייה החדשה לא פיצתה על השבר.

אך לא זה העיקר עכשיו, אלא מה שהשתנה בחיי היום-יום. נתבונן בענף ההלבשה, המוביל הבולט של היערכות המשק החדשה. הורדת המכסים העלתה את כדאיות שילובם של יצרנים זרים בתהליך הייצור. תעשייני ההלבשה בישראלים היפנו חלקים מייצורם לסין ויורשותיה במזרח הרחוק, לתורכיה ומזרח אירופה באיזור הקרוב. פרישת העבודה על פי שטח נרחב דורשת יכולת אירגונית והשקעה בתשתית, על כן היא העניקה יתרון לחברות גדולות ומבוססות. מספר מפעלי ההלבשה נחתך מ-1,261 ב-1995 ל-536 ב-2015. היום הענף נשלט על ידי כמה מותגים בולטים.

במקביל לשינוי בייצור המקומי, הופנה יבואם של המוצרים המוגמרים מלכתחילה למותגים הבין-לאומיים הידועים. זאת עקב קלות החדרתם לשוק המקומי. המותגים המוכרים גם אמינים יותר על היבואן בהתקשרויותיו העסקיות. ומצדם של היצרנים מעבר לים, הגדולים בעיקר הם הערוכים לעיסקות בין-לאומיות.

בשורה התחתונה, סיפור ההלבשה הוא גירסתה המוקצנת של החשיפה ליבוא לישראל. אם בסך מוצרי הצריכה התעשיייתיים גדל נתח היבוא מ-51% ל-78% בין 1995 ל2015, הריי בענף ההלבשה הוא קפץ מ-21% ל-85%.

בסופו של סיפור,כולנו מוצאים את עצמנו טובעים באופנה זולה, שאיכותה ירודה. אופנה חסרת מעוף ואחידה. אופנה שמידותיה, גיזרותיה וטעמיה מוכתבים על ידי מקום זר. אפילו עיתוי החלפת העונה לא משקף את האקלים כאן, אלא את אקלים מדינת הייצור ושוקי הביקוש הגדולים. יכולתנו לתבוע מהמעצבים את מה שתנאי החיים כאן מבקשים הולכת ופוחתת.

השתלטות המותגים קובעת גם את אופי המסחר: ברית לא-כתובה בין מותגים לקניונים. יצרנים מקומיים קטנים – אאוט, עקב שכר הדירה הגבוה של הקניון. מותגים בין-לאומיים – אין, הודות לתנאים הסביבתיים התקניים, הוודאות וההמשכיות שהקניון מבטיח. סיפור אופטימי? קריסת רשתות האופנה יחד עם הקניונים, המככבת לאחרונה בעיתונות, אומרת משהו אחר.

קניונים, כפי שכולנו יודעים, הם לא רק אופנה. רשתות-רשתות מתיישבות אצלם בסך, גם בתחום ההסעדה ובתי הקפה. וכך, ביישובים מחוץ לערים הגדולות, רואים פחות עסקים קטנים בכלל, ופחות עסקים קטנים מחוץ לקניון. רואים פחות בתי קפה ודוכני פלאפל שכונתיים. ובסופו של דבר, למי אכפת ממכסי הסחר של טראמפ, הפלאפל השכונתי הוא  חסר.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***