באחת השבתות האחרונות, ביקרנו בחבורה בבית ילין שבמוצא, ממש בשולי כביש מספר אחת. בית האבן בן שלושת החדרים הוא הבית היהודי הראשון של המושבה. הוא הוקם על ידי יהושע ילין על קרקע שרכש יחד עם גיסו מתושבי הכפר הערבי קולוניה, בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19. הבית והחצר שופצו לאחרונה על ידי משפחת ילין המורחבת, ונפתחו לביקורי הקהל הרחב.
סיירנו בחדרים עם הריהוט המשוחזר, בחצר שניטעה מחדש, ושמענו הרצאה נחמדה על תולדות המשפחה. בידי המרצה ראיתי את זכרונות לבן ירושלים, ספרו של יהושע ילין, שיצא לאור ב-1924, והודפס ב-1991 מחדש במהדורה מצולמת על ידי הוצאת אריאל. רכשתי את הספר הנלבב, קראתי אותו קצת בקושי בגלל פורמט האותיות המיושן, ובכל זאת נהניתי.
הוריו של יהושע ילין (יעלין, בכתיב המקורי) עלו מלאמזא שבפולין לירושלים בשנת תקצ"ד, בעקבות נדר שנדרו. הוא נולד בשנת תר"ג (1843) שנים רבות אחרי אחותו היחידה. בהיותו בן שלוש-עשרה וחצי, השיאו אותו לשרה, בת הגביר שלמה יחזקאל, שעלה לארץ עם משפחתו מבגדד. הנישואים הבין-עדתיים היו נדירים באותה תקופה, ויהושע המפונק התקשה להסתגל למנהגי המזרח בבית חותנו.
אחד מבניהם של שרה ויהושע, ששמו הוזכר בהרצאה, הוא דוד, מקימו של הסמינר למורים הראשון בארץ, הנקרא היום מכללת דוד ילין. הסמינר הוקם ב-1913, נדד ממקום למקום בירושלים, עד שב-1929 עבר לשכונת בית-הכרם, לקרקע שהוקצתה לו על ידי תושבי השכונה . גרתי בבית הכרם 30 שנה, והעלייה מהוואדי לסמינר הייתה חלק ממסלול ההליכה הקבוע שלי. החסרתי פעימה כל פעם מחדש, בהביטי מלמטה אל בית האבן המוצק, ואל כתובת המתכת האפורה שבראשו: 'בית המדרש למורים העברי/כוננו דוד ילין'. כבוד, חשבתי תמיד מתחתית המסלול, איזה כבוד לחינוך היה אז. הסמינר, ובית הספר היסודי שעל ידו, שוכנו בחלקה הכי רמה והכי נישאה בשכונה.
כמה ימים לאחר הביקור במוצא, כשהספר כבר היה בידי, מתישהו כשהייתי שקועה במשהו לגמרי אחר, הוא קפץ לי לראש פתאום – הנאום של דוד ילין לימי חג ומועד. אבי, אליעזר שמאלי, למד בסמינר בשנים 1923-1920. כשנחה עליו הרוח, הוא עמד ודקלם את הנאום בפאתוס מראשיתו ועד סופו.
"אנ-חנו נילחם את מלחמת קיומנו-ו-ו", ככה הנאום התחיל. "אנ-חנו נחרוש את אדמתנו-ו-ו, אנ-חנו נזרע את תבואתנו-ו-ו, אנ-חנו ניטע את כרמינו-ו-ו". נזכרתי בנאום עם הדגשת החית והעין, ועם הנגינה המיוחדת שלו – ילין, בן למשפחה מעורבת, דיבר כמו כמה מבני השכונות הוותיקות בירושלים, במוסיקה חצי-אידישאית-חצי-מזרחית.
חלפו יותר מתשעים שנה מאז אותם טקסי סמינר שבהם אבי שמע את הנאום. אנ-חנו עדיין נלחמים את מלחמת קיומנו-ו-ו. קצת פחות חורשים את אדמתנו-ו-ו. המעגל החוזר הזה, ברגעים מסוימים מעורר בי גיחוך, ברגעים אחרים הוא מייאש. ובימים קשים אלה, אני דווקא מוצאת נחמה במציאות החוזרת ונשנית. ככה זה, כדור הארץ סובב על צירו מדי יום כבר כמה מיליארדי שנה. סובב ונשאר במקומו. גם אנחנו נשארים כאן, בהר מעל מוצא.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
סובב על צירו מדי יום כבר כמה מיליארדי מיליארד שנה. just some 5 milliard years
אהבתיאהבתי
תודה, תיקנתי.
אהבתיאהבתי
תודה על הנחמה. בדיוק הייתי צריכה נחמה מהסוג הזה, במפורש.
אהבתיאהבתי
שונרא,
חשבתי שרק עליי זה עובד ככה. לא הייתי בטוחה.
אהבתיאהבתי
תודה על הרשומה. באופן בלתי נבדל מכל הבלוג, היא מעוררת מחשבה. זו ה- מחמאה שאפשר לתת לרשומה.
בשנות השבעים, נערה בקיבוץ בית השיטה הכינה עבודה במסגרת הלימודים בבית הספר התיכון על תקופת הקמת הקיבוץ. לצורך העבודה היא ראיינה כמה ממקימי הקיבוץ.
קיבוץ בית השיטה הוא ראשון לקיבוצי "המחנות העולים", הגרעין המייסד שלו התבסס על "החוג הזקן" שהיה לתנועה אבן-ראשה. זהו כור מחצבתי הרעיוני אשר עקבותיו ניכרים בחינוך שמקבלים הילדים שלי, מה שמעיד כי השפעתם נמשכת כבר ארבעה דורות. אין אלה דברים בטלים.
במהלך אחת השיחות אמרה התלמידה לאחת מאותם ראשונים, כי בוודאי תקופה זו היתה יפה, עם חלומות על העתיד והתלהבות, היה בוודאי יותר שיוויון והערכים יושמו ביתר הקפדה.
אותה חברה הביטה בנערה בתימהון, כאילו לא שמעה אותה. אחר כך אמרה לאט, לא, מה פתאום. היה הרבה יותר גרוע. כל כך גרוע שקשה לתאר.
במשך תקופות מסויימות לא היה מספיק אוכל בקיבוץ. היו כאלה שהיה להם כסף ליסוע ביום שישי להורים במרכז הארץ ולאכול לשובע, וכאלה שנשארו לרעוב באוהלים ליד המעיין. לא האמנו, כך בערך אמרה החברה הוותיקה, לא האמנו שיהיה כאן משהו בכלל. היה ייאוש, היה רעב, היו מריבות. אף אחד לא האמין שמשהו ישרוד ויתקיים כאן בעוד חודש. אנחנו מתלוננים היום (אני מזכיר שהשיחה התקיימה בשנות השבעים) על אי השיוויון בין חברים שיש להם ספה יותר גדולה או דירה יותר משופצת. איך אפשר להשוות את זה לאי השיוויון בין מי שרעב לבין מי ששבע? אי השיוויון היה הרבה יותר גדול. הפערים היו בבסיס, בקיום. היום יש בארץ הרבה אנשים שמקנאים בנו בגלל רמת החיים, בגלל בריכת השחייה, החינוך והפנאי. אבל אז ההורים שלנו התחננו בפנינו שנעזוב וחלקם הגדול הצליח, כי הפער בין מה שאפשר היה להשיג אצלם לבין המחסור הנורא ששרר כאן היה בלתי נתפס. ולא רק הטובים נשארו.
אני נזכר בסיפור הזה כשאני מנסה לחזור לפרופורציות – זה מין שלב כזה, לפני שמצליחים להתעודד – בין הנוסטלגיה לבין הייאוש.
אנחנו אנשים שמסתכלים על מספרים ומחפשים ביסוס כמותי לדברים הנאמרים. נזכיר כאן כי גודל השטח שאנחנו חורשים הוא משמעותית גדול יותר, מספר הכרמים שלנו בוודאי רב יותר ועם כל הכבוד, המלחמה שלנו על התמשכותה הנוראה, היא קצת פחות על הקיום. אני כבר לא יודע איזה סיפור אנקדוטלי לבחור, על הייאוש, האימה וחוסר התקווה ששררו בחלק מהזמנים ההם בנושא ה"מלחמתי" הזה. בהכללה חוטאת מאוד ובקיצור פושע, לא ליקקו פה דבש.
אבל הייתי צריך את המאמר שלך, תמר, כנקודת מוצא לאמירה הזו, ועל כך ועוד יותר, תודה.
אהבתיאהבתי
ערן,
תודה על מה שאתה כותב. אני מכירה את הקושי שהיה גם מסיפורים ששמעתי בבית הוריי. הם עלו בעלייה שלישית ורביעית, חלק מחבריהם הגיעו בעלייה שנייה. לא היה שם פיקניק. אני חושבת שטוב שהחברה מבית השיטה סיפרה לנערה את האמת. טוב לדעת את האמת, גם לי זה עוזר להגיע לפרופורציות הנכונות, כפי שאתה כותב.
אהבתיאהבתי