הסיפור המוזר של (אי) הדפסת כסף

מזוויתי האישית, ומה מעניין יותר מהזווית האישית, הסיפור מתחיל בתגובות על הפוסטים שכתבתי על תוכנית ייצוב המשק. לא התכוונתי לעסוק בהיבט המוניטרי של התוכנית. התרכזתי בנושאים שאני מכירה מקרוב. אבל הכסף, כהרגלו, איכשהו התגנב, גם בגלל הדרישה להדפסת כסף הנשמעת בשבועות האחרונים. הגבתי חלקית בשבוע שעבר, אבל נדמה לי  שנדרשת הבהרה נוספת.

נפתח בטענה האומרת "בנק ישראל אינו מדפיס כסף". מה, הבנק אינו מחליף שטרות ומטבעות  שמתבלים? לא הגיוני. מה, הבנק אינו  מוסיף שטרות ומטבעות למחזור מאז נחקק חוק אי-ההדפסה בראשית 1986. גם זה לא הגיוני. אוכלוסיית המדינה ותפוקתה גדלו מאז בעשרות רבות של אחוזים. האינפלציה עולה מדי שנה ותורמת את שלה לניפוח הדרישה לכסף.

אם כן, למה מתייחס חוק אי-ההדפסה, למה מתייחסים הדיבורים על אי-הדפסה? הם מתייחסים לזווית אחת צרה בהנפקת הכסף למשק.

הדיון בהדפסת כסף או אי-הדפסתו הוא, בעיקרו, דיון על תוספת המזומנים הנקייה למשק במהלך השנים. באופן טכני, זה דיון על "בסיס הכסף": המזומן שבידי הציבור, בתוספת המזומן שבידי הבנקים המסחריים, בתוספת המזומן המופקד בבנק המרכזי על ידי הבנקים המסחריים. המונח "כסף" בכלכלה נושא איתו משמעות רחבה יותר, משמעות של אמצעי תשלום על מגוון אפשרויותיו. כך, למשל, מצרף הכסף המכונה M1 מורכב מסך המזומן שבידי הציבור פלוס תכולת חשבונות העו"ש שלו. המצרף M2 מכיל בנוסף לתכולת קודמו גם פקדונות קצרי טווח.

אבל, כאמור, הדיון על הדפסת כסף וחוק אי-ההדפסה מתמקדים רק בבסיס הכסף – אותו חלק של הכסף הנשלט ישירות על ידי בנק ישראל. הצצה בדו"ח בנק ישראל 2012 (עמ' 97) מעידה על כך כי בסיס הכסף לא נותר במקומו. בשנת 2011, הוא הוסיף לעצמו  12%, ובשנת 2012 צבר עוד 9%. במבט ארוך טווח, בין 2006 ל-2012, הוא צמח ב-107%.

צמיחתו המתמשכת של בסיס הכסף ממחישה כיצד,בניגוד למה שאולי רבים חושבים, חוק אי-ההדפסה אינו אוסר על בנק ישראל להדפיס כסף. איסור כזה הוא הרי לגמרי לא-הגיוני במשק גדל ומתפתח. חוק אי-ההדפסה נוגע להיבט אחד בלבד של ההדפסה. הוא אוסר על הדפסת כסף המיועדת למימון גירעון התקציב. ואף זאת לא באופן גורף. החוק מתיר לבנק ישראל להעניק לממשלה הלוואת גישור מוגבלת בהיקפה ובטווח הזמן שלה. החוק גם פותח פתח לשתי פרצות מהותיות יותר. הוא מתיר לממשלה ללות בחו"ל לכיסוי גירעונה, ולהמיר את המט"ח לשקלים בבנק ישראל. הוא מתיר לממשלה למשוך את פקדונותיה בבנק ישראל מתי שהיא רוצה, ובכך לסתום גירעון שנה אחת בעודף שהופקד בשנים קודמות.

חוק אי-ההדפסה נולד מאיבוד השליטה על האינפלציה בשנות ה-80. הוא בא למנוע את הפעלתה האוטומטית של מכונת ההדפסת בבנק ישראל כל אימת שהממשלה גולשת לגירעון. הדפסה כזו, המכונה גם גם סתגלנות של הבנק המרכזי, מזינה את האינפלציה ומזרימה לה את הדלק הנחוץ להמשך שגשוגה. בהיעדר הדפסה כזו, גם אם עולים המחירים בעקבות זעזוע חד-פעמי, נבלמת תנופת האינפלציה בשל המחסור בכסף. חוק אי-ההדפסה מקל על עמידתו של בנק ישראל נגד הלחצים להדפיס. בשנות ה-80, הבנק כשל במשימתו. החוק נועד לחזק אותו בכל עת, בבואו לומר לממשלה "לא, הפעם לא תשיגי ממני יותר".

מחוץ לאותו הקשר מוגדר, בנק ישראל אינו מקפיא את כמות הכסף. בסיס הכסף גדל כל השנים, הבנק אף מצהיר שהוא תורם להגדלתו. פרק ג' של דו"ח בנק ישראל 2012 מסתיים בפיסקה הבאה: "עד המשבר ב-2008, פעילות הממשלה נמנתה עם הגורמים העיקריים שהשפיעו על בסיס הכסף. בשנים 2008 עד אמצע 2011, עם המעבר לרכישת מט"ח –  וב-2009 גם כתוצאה מרכישת אג"ח ממשלתיות – נדרש הבנק לקזז את השפעותיהן של פעולותיו הוא על בסיס הכסף; זאת משום שהרכישות הזרימו לשוק עשרות מיליארדי שקלים בכל שנה, וללא ספיגתם בחזרה היה נוצר לחץ על הרבית הקצרה. לחץ זה מצדו היה מוריד את הרבית  הקצרה לרמה נמוכה מזו שקבע בנק ישראל. בשנים 2009 ו-2011 עיקר הספיגה נעשה באמצעות פיקדונות הבנקים, ובשנת 2010  ספיגת הנזילות התבצעה באמצעות הנפקת מק"מ".

בנק ישראל חזר לאחרונה לרכוש מט"ח. בסיס הכסף ממשיך לגדול למרות הקיזוז. עם זאת, נראה שבנק ישראל יודע את מלאכתו: האינפלציה בישראל נותרת בשליטה כל העת, וחגה רוב הזמן סביב סביב טווח היעד שלה 1% עד 3% לשנה.

למה, אם כן, שואפים אלה שתובעים "להדפיס כסף"? כמה מהם מעוניינים להגדיל את הוצאת הממשלה בכוונה טובה, כדי לא לקצץ בקצבאות הילדים, למשל. אבל את זאת ניתן לעשות על ידי הטלת מסים נוספים, מבלי להגדיל את הגירעון ומבלי להסתכן בהדפסת כסף ללא-מידה. אחרים, אולי מייחלים בסתר לבם לקצת איבוד שליטה של הממשלה. אינפלציה תשחק את חובם של חייבים גדולים שנטלו אשראי לא-צמוד למדד. ירידת הרבית, הנגרמת על ידי הדפסה, תועיל למי שחולם למחזר את חובותיו הישנים בחובות נוחים יותר. הציבור הרחב, שששכרו וקצבאותיו מוגנים רק בהצמדה חלקית למדד, לא ירווה נחת מהאצת האינפלציה. ובאמירה גורפת, לציבור הרחב יש סיבה טובה להעריך את היציבות הפיננסית בישראל. היא אחת החלקות הטובות האחרונות שעוד נותרו אצלנו בכלכלה.

14 מחשבות על “הסיפור המוזר של (אי) הדפסת כסף

  1. השאלה היא האם ניתן למדוד את נזקי מדיניות 'יצוב המשק' מנקודת מבטם של רוב האזרחים הנהנים או אמורים להנות מהשרותים שקוצצו כחלק ממדיניות 'יצוב המשק'. במלים אחרות, מאד משמח אותי לדעת שה4000 שקל שנותרו לי כהכנסה פנויה שווים היום בערך מה שיהיו שווים בעוד חצי שנה, אבל קרוב לוודאי שמאד יעציב אותי לגלות שה4000 הללו מתכווצים לא מהצד של אובדן ערך הכסף אלא מהצד של עלייה בעלות השרותים שהופרטו למען שמירת 'יצוב המשק'.

  2. אודי,

    אין לנו ויכוח על הנקודה שהעלית כאן. גם אני לא חושבת שהכל נפלא, ואת זאת אתה יכול לראות בפוסט הזה ובפוסטים האחרים שלי. אבל אני יודעת שעלול להיות גרוע יותר אם נוקטים באמצעים קיצוניים מהסיבות הלא-נכונות, וכשהקרקע אינה כשרה לכך. לכן אני מנסה להבהיר את המושגים. שנדע, קודם כל, על מה אנחנו מדברים כשאומרים "הדפסת כסף".

  3. תמר, כפי שאמרתי לך בתכתובת המיילים בינינו, אני מקבל את משנה הזהירות שצריך לנהוג בו בבואנו להדפיס כסף לצרכי התקציב. אבל כמה הערות-

    הקדשת את הפוסט להראות שבנק ישראל גם היום מדפיס כסף, למרות שהוא לא מדפיס אותו לכיסוי הגירעון. מה שלדעתי צריך לדון בו הוא האם ראוי כן לפעמים להדפיס כסף לצרכי כיסוי גירעון. נכון שיש לזה חסרונות רבים, אבל גם להעלאת מסים יש חסרונות וגם לקיצוצים בתקציב יש חסרונות ואת כל היתרונות והחסרונות צריך לשקול יחד ולהגיע להחלטה השקולה והטובה ביותר לאותו מצב.

    אני לא מקבל את זה (ואני מניח שגם את לא) שיציבות מחירים, תהיה המטרה החשובה מכולם, עד כדי כך שנתעלם לחלוטין מכלי כלכלי משמעותי שעומד לרשותנו. נכון שצריך להשתמש בו בזהירות רבה. אבל אפשר לעשות זאת בדרכים שונות. אפשר, למשל, לקבוע תקרת מקסימום מדי שנה (כמו שעושים עם יעד הגירעון), או להגדיר בחוק באילו מקרים בלבד ניתן להשתמש בכלי הזה.
    לכל הפחות, אם החשש הגדול הוא מאינפלציה, אז אפשר לומר שהדפסת כסף לצרכי תקציב היא רצויה במקרים של דיפלציה.
    שוב, אני לא מקבל את ביטול הכלי לחלוטין (וכשאני מדבר על הכלי, אני מדבר על הדפסת כסף לצורכי תקציב ולא על הדפסה לצרכים אחרים).

    אני גם בספק גדול עד כמה הדפסת הכסף אחראית להיפר אינפלציה של שנות ה-80, למרות שאני יודע שזאת התפיסה המקובלת. אבל התפיסה המקובלת גם מאשימה את השכר ה"גבוה", את ההסתדרות, ואת תקציבי המדינה ה"מנופחים" באינפלציה ואני מניח שכאן תסכימי איתי שאלו האשמות שווא או לפחות האשמות שנויות במחלוקת. לי נראה, כפי שטוענת אסתר אלכסנדר, שההיפר-אינפלציה שימשה כתירוץ לממשלה ואקדמיה ניאו-ליברליים לצאת נגד כל מרכיבי מדינת הרווחה ובתוכם גם הדפסת הכסף לצרכי תקציב.

    הדפסת הכסף לצרכי תקציב הפכה לטאבו בלתי לגיטימי בכל העולם (גם אם נעשתה מאחורי הקלעים מדי פעם), ללא קשר לרמת האינפלציה שהייתה בכל מדינה ומדינה, כך שזה יותר שינוי שהוא פרי חילופי פרדיגמות מאשר שינוי שהוא פרי ניסיון עגום.
    וצריך לזכור, שבאותה מידה שאפשר ליחס להדפסת הכסף את האינפלציה בשנות ה-80, כך גם אפשר ליחס לה את צמיחה הגדולה בשנות ה-60. אז שוב – צריך להשתמש בכלי הזה בתבונה ולא לבטל אותו לחלוטין.

    אני דווקא שמח על הדיון המתעורר מחדש סביב הכלי הזה. דיון שמתעורר גם מכיוונים רציניים ביותר כמו המפקח לשעבר על המערכת הפיננסית בבריטניה:
    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3611162,00.html
    או ראש ממשלת יפן:
    http://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3606171,00.html

  4. תמר שנה טובה וגמר חתימה טובה

    לא קשור לכסף אלא לכתיבתו של אביך המנוח אליעזר שמאלי.

    זמן רב אני מתכנן לקרוא את ספרו של לב חקק "ירודים ונעלים" שיצא ב 1981. הספר הוא ספר עיון שמתאר את השתקפות המזרחים בפרוזה. אביך הוא מהמעטים יוצאי הדופן שהמזרחי לא משורטט אצלו בקוים סטירואוטיפים אלא בקוים חיוביים ובודאי שלא מתנשאים.

    לא שרתי לך ארצי אינה כוס התה שלי

  5. סער,

    יד על הלב, הפוסט הזה לא נכתב כדי להראות שבנק ישראל אינו מדפיס כסף לכיסוי הגירעון. ראשית, לא הכרתי את העובדות בתחום, ולמדתי אותן בימים האחרונים תוך ניסיוני להזכיר לעצמי מה העניין הזה של "הדפסת כסף" אומר. שנית, הפיסקה שהבאתי מדו"ח בנק ישראל גם אינה טוענת את הטענה שלעיל. היא טוענת שבנק ישראל מדפיס כסף גם לצורך רכישת מט"ח ורכישת אג"ח – צורכי המדיניות שלו. לא ראיתי נתונים המחלקים את ההזרמה בכל שנה בין כיסוי גירעון התקציב לצורכי בנק ישראל. והם גם אינם נשלפים בחישוב קל מהנתונים שכן מתפרסמים.

    לגבי עצם כיסוי הגירעון התקציבי בעזרת הדפסת כסף. הדגשתי אינספור פעמים שאין לי התנגדות עקרונית אליה (והעובדה היא שגם חוק אי-ההדפסה פרץ פרצות למענה). אני, מצדי, חושבת שכדי שיצירת גירעון ניכר בתקציב יועיל (והרי יש כבר גירעון לא-צנוע) נדרשים תנאים מסויימים. אני לגמרי משוכנעת שהתנאים האלה אינם מתקיימים עכשיו. בהיעדר תנאי הרקע החיוניים, כל הזרמה תקציבית רק עלולה להזין לחצים אינפלציוניים רדומים.

    מה הם אותם תנאי רקע? הם אותה כלכלה שאני כותבת עליה כל הזמן, הכלכלה בקונטקסט הרחב שלה: ממשלת "ראש גדול" שמציבה יעדים מוגדרים וחותרת לממש אותם. ממשלה שעוקבת אחר כל פרט במשק, ומתערבת היכן שצריך. אחרת, איני רואה איך הזרמה, כשלעצמה, תעודד צמיחה. וישנם מסביב מספיק נתוני רקע בעייתיים (מתיחות מדינית וביטחונית) העלולים לתעל גירעון גדול והדפסת כסף לכיוון של אינפלציה.

  6. היי שאול,

    תודה להתייחסות החיובית לאבי. אני מניחה שבווידאו הזה אמצא גם את אבי (עוד לא הספקתי לבדוק). אבי התייחס לבני אדם כאל בני אדם. אני חושבת שהיו רבים כמוהו בתקופה ההיא שהקשיבו וניסו לעזור. לכן, כואב לי לקרוא ולשמוע את הדיון המוקצן בנושא. השנים הראשונות לקום המדינה היו שנים קשות. היו כאלה שפתחו את ליבם והיו כאלה שלא. כמו בכל מצב אנושי קשה.

  7. מעבר לנקודות החשובות שסער העלה – לגבי האופן בו יש לפרש את זניחת המדיניות שהדפסת הכסף היא חלק ממנה, והביקורת על העליונות הבלתי מוצדקת של יציבות המחירים כיעד מדיניות – אני חושב שבפוסט מובלעות הנחות שגויות לגבי תופעת האינפלציה ולגבי הקשר שלה להדפסת כסף ולהוצאה ממשלתית.

    הטענה שלך, תמר, כי הדפסת כסף בתנאים הנוכחיים תוביל לאינפלציה, חייבת להישען על שתי הנחות שלדעתי לא מתקיימות במציאות ויש לזנוח אותן.
    הראשונה – אינפלציה נגרמת בשל כמות כסף גבוהה מדי במשק, ובכוחם של הממשלה ושל בנק ישראל להביא לגידול מופרז זה.
    השנייה – הביקוש שבא לעולם בעקבות ההוצאה הממשלתית שמומנה ע"י "הדפסת" כסף, לא יוכל להמריץ אספקת יותר שירותים, ייצור יותר מוצרים, השקעות חדשות והעסקת עובדים חדשים, והתוצאה תהיה שהכמות הגדולה יותר של הכסף "רודפת אחר" כמות זהה של מוצרים ושירותים. הנחה זו עולה גם מדבריך על כך שבתנאים הנוכחיים את לא רואה כיצד הגדלת הגירעון וכיסויו ע"י הדפסת כסף יביאו לצמיחה. במילים אחרות, זוהי למיטב הבנתי אותה הנחה בסיסית של המחשבה הכלכלית שלפני קיינס – כי לביקוש אין תפקיד עצמאי בקביעת רמת הפעילות הריאלית במשק (רק בקביעת רמת המחירים), או לחילופין טענה עובדתית ספציפית הקובעת כי בעת הזו אין במשק הישראלי כושר ייצור בלתי מנוצל.

    לגבי ההנחה הראשונה. ראשית, הממשלה והבנק המרכזי אינם גורמים למרבית הגידול בכמות הכסף במשק. שנית, גידול בכמות הכסף אינו גורם פעיל לאינפלציה – את הגורמים הפעילים יש לחפש, בעקבות ממשיכיו של קיינס, בתחום עלויות הייצור (או הכנסותיהם של מספקי גורמי הייצור). מרבית הגידול בכמות הכסף הוא תנאי פסיבי לקיומה של אינפלציה, כשם שהוא תנאי פסיבי לכל גידול בפעילות הכלכלית. דבקות בטענה כי גידול בבסיס הכסף גורם לאינפלציה, צריכה להתמודד, בין היתר, בדרך כלשהי עם העובדה שמדיניות ההרחבה הכמותית שניהלו הבנקים המרכזיים בארה"ב, בריטניה, יפן ומדינות מתועשות נוספות מאז 2008-2009, לא הביאה לשיעורי אינפלציה הגבוהים מהיעדים (הנמוכים, יש לומר), וזאת בניגוד לנבואות הזעם של נציגים שונים של דגם המדיניות המוניטרית ה"אחראית" והממושמעת.

    לגבי ההנחה השנייה, אני לא מוצא סיבות לחשוב שישראל מצויה במצב של היעדר כושר ייצור בלתי מנוצל.
    אני לא יכול לדבר בשם כל אלה הקוראים להדפיס כסף, ודאי לא בשם אלה (שעליהם לא שמעתי עד היום) שמעוניינים באיבוד שליטה של הממשלה ע"י היפר-אינפלציה. ההיגיון הבסיסי של הדרישה להדפיס כסף הוא, לדעתי, לסלק מהדיון על המדיניות התקציבית טענות בדבר קיומן של מגבלות אובייקטיביות-טכניות (לא חוקיות-מוסדיות) על יכולתה של ממשלת ישראל להגדיל את ההוצאה – במידה והיא נדרשת (אני לא טוען שהיעדר מגבלות כאלה לכשעצמו פירושו שהגדלה כזו תמיד ובהכרח תורמת למשק ולחברה).

  8. אולג,

    לא קראתי את הספר של ממן ורוזנהק. אקרא אותו בעקבות המלצתך. אני בטוחה שאפשר ללמוד ממנו הרבה. התחום הוא תחום חשוב מאין-כמוהו, ויש לו המון היבטים מורכבים שבוודאי איני מכירה את כולם.

  9. ימי,

    תודה על תגובתך, היא עוזרת לי לחדד מספר נקודות חשובות.

    ראשית, לא כתבתי בשום מקום שיציבות המחירים עליונה על יעדים אחרים. אם כבר, אפשר וצריך להבין מדבריי שיציבות המחירים חשובה כמו עוד יעדים רבים אחרים, והאתגר של הכלכלה הוא לאזן בין כולם.

    שנית, לא טענתי שהדפסת כסף בהכרח תוביל להאצת האינפלציה. כתבתי שהיא עלולה להוביל להאצת האינפלציה. כתבתי גם שאני לא יודעת אם זה מה שיקרה. אני די משוכנעת ששום כלכלן רציני לא יאמר לך אם זה מה שיקרה, איך זה יקרה, ומתיי זה ייקרה. הוא בוודאי לא יוכל לומר לך אם המשק יצמח בעקבות ההרחבה, ואם הוא יצמח, האם בכיוונים הרצויים או בכיוונים אחרים. זאת משום שממשלות ישראל בשנים האחרונות אינן מנווטות את המשק, ותהליכים ספונטניים מצטיינים בספונטניותם – אתה, כאיש שיש לו ביקורת על השוק החופשי חייב להסכים אתי לפחות בנקודה הזו. הרחבה על כך תמצא בפוסט הקודם. ונדמה לי שרוב מה שאני כותבת כאן באתר עוסק בנקודה הזו.

    שלישית, לא דיברתי על כמות הכסף. דיברתי על בסיס הכסף. הסברתי איך שני הדברים האלה נבדלים לגמרי אחד מהשני.

    רביעית, לא דיברתי על היפר-אינפלציה, דיברתי על האצת האינפלציה: בוא נאמר מ-3% לשנה ל-10% לשנה. השכר, הפנסיות והקצבאות הסוציאליות איבדו הרבה מההצמדה שהייתה נהוגה בעבר. תחשוב על זוג ממוצע שמחוייב למשכנתא צמודה, מה יקרה לו באינפלציה של 10% לשנה כששכרו לא צמוד כמו שצריך. תחשוב על גימלאי שמחיר תרופותיו יזנק בבת-אחת והפנסיה שלו תישאר תקועה במקומה.

    חמישית, בסך הכל, בפוסט הזה ובפוסט הקודם אני דנה ב"הדפסת כסף" במטרה להאיר היבטים שונים שלה. אני חייבת להודות, שלפני שריעננתי את זיכרוני גם אני לא זכרתי מה "הדפסת כסף" אומרת בדיוק. עכשיו, נדמה לי שאני מבינה קצת יותר, וגם עזרתי לעוד כמה קוראים להבין.

  10. פינגבק: עבודה שחורה » היעלמותו ושיבתו של פיריון העבודה בישראל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s