אפשר לפתוח את הסיפור הזה ברשימה. רשימת הכוחות המניעים אנשים. תאוות בצע, תאוות שררה, תאוות כבוד. פחד, חשש משינוי, נאמנות. טיפשות, אטימות, בורות. וגם אומץ, יושר ומוסר.
אבל נכון יותר לספר את הסיפור סתם ככה. סיפור תוכנית ייצוב המשק מדבר בעד עצמו. עוסקים הרבה בניתוח הקשר בין המשתנים הכלכליים שעליו התוכנית הושתתה. כגון הקשר ההפוך בין שיעור האינפלציה לרמת הרבית. כותבים לא-מעט על השימוש הפוליטי שעשו בה: מכה אנושה לתשתית הממסד הישן – הממסד המפא"ניקי-קיבוצי-הסתדרותי. מדברים מפעם לפעם על המחטף – מחטף של רכוש ושל השפעה מקבוצת אוכלוסיה אחת לקבוצה אחרת.
אבל התוכנית, קודם לכל, הייתה אירוע אנושי – תערובת של כל הגורמים האלה ועוד יותר. וכשאדם שרוי בתוך מערבולת, הוא רק מרגיש את הכוחות, לא לגמרי מזהה מאין הם באים, לא בטוח לאן הם סוחבים אותו. אביא כאן כמה התרשמויות מאירועים שחוויתי בעצמי, ואולי לא חוויתי – סיפרו לי, או לא סיפרו לי – אני סתם הוזה.
ראשית, לכוונות התוכנית, משהו שאני נשאלת עליו די הרבה. גם אם נכתב בהתחלה מסמך כוונות בין מעצבי התוכנית בישראל לבין אנשי אקדמיה וממשל אמריקאים, גם אם נערי האוצר חתרו ליעדים משלהם, כדאי להבין שאלה היו רק יעדים כלליים. מה אומרת המילה ”הפרטה" כשהיא מנוסחת באופן כללי? ומה אומר המונח "חשיפת המשק ליבוא", כשאין לצדו פרטים על מידת הפתיחות של המשק עכשיו, באיזה קצב ולאיזה סוג יבוא מתכוונים לחשוף אותו בהמשך?
על כן, כדי להבין את התוכנית באמת צריך גם להתייחס לפיתולים הקטנים שלה, והפיתול הראשון הוא ללא-ספק הצלחתה המיידית, החד- משמעית, והמפתיעה בבלימת האינפלציה. בשבעת החודשים הראשונים של 1985, עלה מדד המחירים לצרכן ב-10 עד 20 אחוזים לחודש, מיד לאחר הפעלת התוכנית, צנח המדד ל-4% באוגוסט. כמה תנודות קלות, ומדצמבר 1985 ואילך התייצבה האינפלציה על 1.5 עד 2 אחוזים לחודש. סיפור ההצלחה נפוץ מהר בקהילה המקצועית הבינלאומית, והקשה על מעצבי התוכנית. הם, מן הסתם, חששו לאבד את הישגם ואולי לכן הם המשיכו ללחוץ על הבלמים חזק מדי, ולזמן ארוך מדי.
מה גם שבעיית המינון בתהליך כזה היא אדירה. מפסגת אינפלציה של 445% לשנה, יכולים, תיאורטית, לנחות על כל אחת מהמדרגות בדרך למטה. ועד להצטברות נתוני מספר חודשים לאחר תחילת התוכנית, לא הייתה אפשרות להעריך היכן האינפלציה באמת נחתה, ואם היא עומדת שם יציבה. נאמר שבנק ישראל רצה לשמור על רבית ריאלית של 2% לשנה – מהו אומדן האינפלציה שהבנק היה אמור להוסיף לה כדי להכריז על הרבית המוניטארית שלו, המתפרסמת בערכים נומינליים-מותאמי אינפלציה – 20 אחוזים לשנה? 50 אחוזים? 400 אחוזים? כל סטייה קלה בתחשיב עלולה למוטט מגזרים שלמים, וזה מה שקרה.
ובמצב הזה של אי-וודאות, החלו המניעים האישיים והארגוניים להיחשף. מערבולת האירועים העוצמתית הפכה את נושאי התפקידים לזהירים יותר ככל שהתוכנית התקדמה. לקראת 1988, כבר היה ברור לגמרי שהמגזר היצרני נפגע קשה מהרבית הגבוהה, מהקפאת שער החליפין, ומקיצוץ תקציבי התמיכה לענפיו.
אבל לא היה מי שיבטא את כאביו. תוכנית הייצוב רוקנה את משרדי הממשלה הייעודיים מסמכויותיהם. בהתחלה, צמצמו את שדה פעולתם – נאסר על השרים להעביר כספים מסעיף אחד לשני בתקציב משרדם. באופן זה, הם הפכו להיות תלויים לגמרי ברפרנט הזוטר של אגף התקציבים (הבכיר טרח להופיע במשרדם רק לעתים נדירות). אפשר היה לקלוט את המצב מהבעת פניו של השר באותה תקופה במשרדי – משרד התעשייה והמסחר. אריאל שרון הקשיב בחיוך סרקסטי לטענות בכירי המשרד בישיבות ההנהלה. וכשסיימו את סקירתם המלומדה, הוא פנה בחביבות לילד האוצר שעל ידו וקרא לו לסכם את הדיון.
שרון, שניהל כמה חזיתות בחייו, קלט מהר כי עמדתו המקצועית של משרד התעשייה והמסחר הפכה להיות לא-רלוונטית. הוא לא נלחם מלחמה אבודה על תפישות המשרד המסורתיות. תחת זאת, הוא גבה תמורה עבור כל ויתור על ההסדרים הישנים. תמורה על זניחת רווחיות הייצוא. תמורה על חשיפה מהירה של התעשייה ליבוא מתחרה ממדינות המזרח הרחוק. תמורה על צמצום מעורבותו של המשרד במתן ההטבות לתעשייה במסגרת החוק לעידוד השקעות הון.
במבט לטווח ארוך, זה היה תן-קח מצחיק. תמורת ויתור על אמצעי מדיניות שמשמעותם לעתים מיליארדי שקלים במאזן התעשייה השנתי, שרון זכה בכמה מיליוני שקלים בכל פעם. אבל מבחינתו, ומבחינת השרים שבאו אחריו, טובה ציפור אחת ביד מהרבה ציפורים על העץ. ממילא, כהונתם עמדה להימשך רק מספר שנים, למה להם לצאת טיפשים במלחמה אינסופית על עקרונות כשהם יכולים להודיע לעיתונות על זכייתם ב"תקציב חירום" של 30 מיליון שקל לתעשייה. ההומור הכרוך במשא ומתן הזה הלך והשתכלל עם השנים. בשלב המאוחר יותר, האוצר כבר לא טרח להעביר גם את הסכומים הקטנים שהובטחו למשרד, ושני הצדדים הסתפקו בהישג המשותף של הודעה לעיתונות.
נשיאי התעשיינים למדו את השיעור שלהם מהפוליטיקאים. גם התאחדות התעשיינים זנחה את עמדותיה המסורתיות מספר שנים לאחר תוכנית הייצוב. נשיאיה תפשו שכוחם המקצועי והציבורי פג. הם חיפשו הישג שאפשר לנפנף בו כלפי התעשיינים חברי ההתאחדות. והפלא ופלא גם הם מצאו את קרן הפלאים של 30 מיליון שקל לשנה או משהו כזה, כשהתמ"ג לשנת 1989, למשל, עמד על כ-84 מיליארד שקל.
אפשר לסחוב את הקומדיה האנושית הזו לכיוונים נוספים. פרופ' מיכאל ברונו, ממעצבי התוכנית הראשיים, היה גורם רב-השפעה באקדמיה. איש לא העז לצאת נגדו. אופייני לראות, כי מבין אנשי האקדמיה, היה הוא הראשון והיחיד למשך תקופה ארוכה שהודה בשגיאות תוכנית ייצוב המשק בספר שכתב עליה. האחרים נמנעו מלבקר את התוכנית שאחזה בכל הדברים ה"נכונים" – שוק חופשי, הפחתת מעורבות הממשלה, והורדת נטל המס. איש מהחוגים לכלכלה באקדמיה בישראל לא העז לצאת נגד הערכים האלה שהונפו אז כדגל בכל האוניברסיטאות האמריקאיות המובילות.
ומה עם כלכלני הממשלה? אלה שישבו במשרדים, וגדלו על ברכי מסורת משרדם? הם שמעו מה השר שלהם אמר. כמה מהם, בכירים, בני ארבעים פלוס, בעלי משפחה, קיבלו מעת לעת טלפון מעוזר השר ששאל אותם בחביבות: כולם אומרים שאתה ליכודניק, זה נכון? לפעמים, בשעות הערב, צלצל הטלפון בביתם, וקול לא-מזוהה מעבר לקו הכריז: מדברים ממרכז הליכוד, לאיזה מפלגה תצביעי בבחירות הקרובות? אבל אולי הכול נדמה לי. אולי לא-שמעתי טוב כל-כך.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
it is your blog and you can write what ever you like. to be right with the history–peres was 60 years old and his dream was to be elected to prime minister as head of one big party coalition. for this he was ready to do every thing, even to sell his arabic mother. all the other things are not important.
אהבתיאהבתי