"הביטחון היחיד נמצא בחיפזון אטי", כך אומר אבא לרנר בכותרת פרקו האחרון של הספר "כלכלת התעסוקה" (הוצאת דרור לנפש,2011). "הדרגתיות היא הדרך המהירה ביותר להתקדמות בטוחה כל עוד דואגים 'להיחפז באטיות', ולא להפוך את ההדרגתיות לעמידה במקום", הוא מפרט הלאה.

פרק אחרון של ספר הוא פרק הסיכום שלו. וסיכומו של לרנר, לכאורה, מתמקד במימון הפונקציונאלי – פרשנותו לשיטת מימון הממשלה של קיינס. אך, במקביל, לרנר מביא מסר אחר, מסר שנטוע עמוק גם בין שורותיו של קיינס: ממשלה חייבת להתמודד עם משברים, היא נמצאת שם כדי להתמודד, כדי להתוות מדיניות פעילה. "הדבר היחיד שאיננו יכולים לעשות בעולמנו הוא לעמוד במקום. אם לא נתקדם לעבר פיתוח החברה החופשית, אלא נניח למיתונים ולאינפלציה לייסר ולהטריד את חייהם של מיליונים, אז תירש הטוטליטריות שאורבת בפינה את הארץ ותשמיד את כל החופש שנותר". אבל התערבות נכונה היא התערבות רגועה שאינה חותרת למושלמות: "התמוטטות עצבים כלכלית מובילה לניסיון שווא להגיע לפרפקציוניזם היסטרי, ובנקודה הזו נפגשים השוליים של השמרנות והמהפכנות". 

לרנר, למיטב זכרוני ועומק הנבירה שלי בספרו, אינו מזכיר את המונח סוציאל-דמוקרטיה. על פניו, הוא מכוון לקהל קוראים של ספר לימוד  יבש. אבל לרנר, גם כשהוא מתאמץ מאד אינו מצליח להיות יבש, משהו תמיד זולג אצלו הצדה אל מחוץ למבנה המרובע. לרנר, למען הסר ספק, מאוהב בתרגיליו כמו כל כלכלן מקורי, אך מזגו האנושי אינו מתיר לו לשקוע בהם עד מעל לצווארו.

עם או בלי אזכור מפורש של סוציאל-דמוקרטיה, לרנר כל הזמן מודע לקיומה. את פתיחותו לתפישה שאף פעם לא הייתה פופולארית בארה"ב שבה עשה את הקריירה האקדמית שלו, ניתן להסביר בקורות חייו. לרנר נולד במזרח-אירופה ב-1903, רכש את השכלתו הכלכלית בבריטניה אליה הגיע בילדותו עם הוריו, ובגיל 34 היגר לארה"ב. כתיבתו הכלכלית מנסה לגשר בין מודל השוק לסוציאליזם. כך גם ב"כלכלת התעסוקה" שיצא לאור ב-1951.

"החיפזון האטי" של לרנר מזכיר את "נתיב השבלול" ואת "דרך ארוכה מרוצפת באבניו המעוגלות של הספק" של גינטר גראס, שעליהם כתבתי כאן לפני שלושה שבועות. קל לראות את החיבור בין שני האישים. שניהם ילידי ראשית המאה העשרים (גראס נולד ב-1927). שניהם עוצבו בתוך הקלחת ההיסטורית הרותחת של צעירותם.

מוראות מלחמות העולם הראשונה והשנייה ואימי המשטר הסטליניסטי הם שהולידו את הסוציאל-דמוקרטיה האירופית המתונה של שנות הארבעים המאוחרות עד שנות השבעים. סוציאל-דמוקרטיה  שהתפוגגה עם אימוצה של כלכלת השוק המוקצנת, גרסת ארבעים השנה האחרונות. ארבעים שנה של רפורמות-פותרות-כל. 

משבר ביוון? קצצו-את-התקציב. גרעין באיראן? הטילו עליה חרם נפט. כאילו שעברו להן אלפי שנים מקץ משטר הקולונלים ביוון בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה. כאילו שלגמרי נמחקו משברי האנרגיה של שנות ה-70. כאילו ששכחנו את הקרבה בין מצוקה כלכלית לכאוס מדיני, ולקבלת הסדר הגואל המוצע על ידי דיקטטורה חזקה. כאילו שמעולם לא צפינו במרחק הקצר בין משחקים פוליטיים בסחר על נפט להיפר-אינפלציה, ולטיפול הבלתי-נמנע בהלם המוצמד לה. טיפול, שלפני הכל הורס את הממשלה ואת הסדר החברתי.   

שוב עידן מבוכה בכלכלה. שוב חייבים לדבר על סוציאל-דמוקרטיה. סוציאל-דמוקרטיה, ודרכה לטיפול במשברים. סוציאל-דמוקרטיה, והימנעות מטלטול חיים של אנשים בשם מודל, כל מודל, שמה-הוא-כבר-יודע על חיים של אנשים. סוציאל-דמוקרטיה שהופכת את ההודאה באי-ידיעה, ואת הסובלנות הנובעת ממנה, לנכס פוליטי וערכי.