במקום עבודה אחד, נדרש כל עובד לחתום על חוזה שמכיל את הסעיפים הבאים:

*  שעות העבודה: קיץ – 6 עד 6, חורף – 7 עד 7.

*  נזק לציוד או לתוצר: העובד ישלם.

*  התפטרות: הודעה של 24 שעות מראש.

*  פיטורים: הודעה של 24 שעות מראש. או פיטורים מידיים, אם העובד הפר את החוזה או עבר עבירה חמורה.

*  תאונות עבודה: אין פיצוי, אין ימי מחלה.

*  כל עובד חותם בנפרד. זה חוזה אישי.

מהיכן ההסכם הזה?
 
נכון, ניחשתם מגזר ההיי-טק. או, ליתר דיוק, מפעל התעשייה הגדול והחשוב בארץ ישראל, שנת 1906. מפעל ל.שטיין ליציקת מתכת ביפו.

הנוסח המקורי טיפה שונה, והוא נראה ככה:

*  זמן עבודת היום הוא בקיץ משעה 6 בבוקר עד 6 בערב ובחורף מ-7 עד 7; חצי שעה יהיה לארוחת בוקר ושעה לצהריים.

*  הפועלים לא יכולים לעזוב את עבודתם או לרחוץ את ידיהם לפני הזמן. איש החפץ לצאת לפני השעה הקבועה, עליו לקחת, טרם כל, רישיון מאדונו או משגיחו.

*  כל פועל יכול לצאת או להתפטר בכל עת וזמן בהודיעו 24 שעות קודם לכן ובלבד שלא יהיה קשור. ובכן גם לפקידות הצדקה לגרש כל פועל בלי שום פיוס בהודיעה זאת גם היא מצדה 24 שעות קודם.

*  בהפר הפועל את דרכי הברית הזאת או כי יחטא חטאה גדולה, יגורש תיכף ומיד בלי שום פיוס.

הסיפור הנחמד הזה מופיע בספר בעל השם המפא"ניקי "תעשייה ועשייה". ספרו של שבתאי רביב, שיצא לאור בהוצאת התאחדות התעשיינים, 1991. ותיקי ההתאחדות, המצוטטים שם, קוראים לסעיפים שלעיל "ההסכם הדרקוני של שטיין".

כי "ותיקי" התאחדות התעשיינים, או במילים אחרות הממסד שלה, מאז ומתמיד האמינו בהידברות עם העובדים. יותר מזה, התאחדות התעשיינים הוקמה ב-1921 כהתאחדות בעלי התעשייה בישראל, בעקבות הקמת הסתדרות העובדים. משימתה העיקרית הייתה חיסול סכסוכי עבודה על ידי תיווך ובוררות.

ניתן, אם כן, לומר כי ההסתדרות הוקמה בעקבות הבנתם של העובדים כי לא יוכלו להתמודד, כל אחד לבדו, עם דרקונים כמו ל. שטיין; והתאחדות התעשיינים הוקמה בעקבות הבנתם של בעלי המפעלים כי לא יוכלו להתמודד, איש-איש לנפשו, עם התארגנויות עובדים דרקוניות.

ברוך שובך, מאזן האימה

וכך, מאזן האימה הכתיב לאורך שנים התנהגות שקולה של שני הצדדים, לא בלי חריקות מדי פעם. שני אדריכלי הדגם הזה הם אריה שנקר, נשיאה האגדי של ההתאחדות בשנים 1959-1930, ודוד בן-גוריון, מהיותו מזכ"ל ההסתדרות ועד להיותו ראש ממשלה. בתקופתם, עוצבו הסכמי העבודה הקיבוציים, דהינו, הסכמים לענף כגון הטקסטיל, או לתעשייה כולה. מוביל בין אלה בחשיבותו הוא הסכם תוספת היוקר שנחתם לראשונה ב-1942.

הסכם תוספת היוקר הוא אחת ההמחשות הכי טובות למה שצמח בעקבות ההקשבה הדו-צדדית: אל התעשיינים, הצטרפו עוד ארגוני מעסיקים; מכיוון נוסף הגיעה הממשלה, וביחד, נסגר משולש ההידברות. כך, לעתים קרובות, לאחר שנחתם הסכם בין ההסתדרות למעסיקים, הוצא צו הרחבה ממשלתי שהחיל אותו על כל העובדים במשק

לא יודעת איך כל זה התקשר לי היום. מצד אחד, נפל לידי הספר היפה על התעשייה. מצד שני, קראתי בעיתונות על ההסכם החדש, שיכניס למעגל הפנסיה את השכירים שעדיין לא שם, ממקומות העבודה הקטנים במגזר הפרטי. זה המשך להסכם הפנסיה הראשון, שמכסה בעיקר מקומות עבודה גדולים, ונחתם בין ההסתדרות למעסיקים ב-1964. ההסכם הנוכחי רחוק מלהיות מושלם, ומחייב את המעסיקים בהפרשה מזערית בשלב ראשון. אבל הוא מכניס תחת כנפי הפנסיה עוד מיליון איש. זה גם הסכם קיבוצי, שיחוזק בצו הרחבה, לא חוזה אישי מתעתע.

והכי חשוב, זה הסכם של הידברות בין ההסתדרות למעסיקים – הסכם שנחתם כדי למנוע חקיקה פרטית של חברי כנסת. זאת, לאחר תקופה ארוכה בה ההידברות נדחקה לפינה, ואת מקומה תפסו צעדים כוחניים. ככה, באופן פרדוקסאלי, יוצאים מברכים על שיבתו של מאזן האימה. אין טוב ממאזן אימה ליחסי עבודה תקינים. כן, מאזן אימה. לא בהלה של תעשיין חסר אונים בפני שביתה פראית בנמלים. ולא חיל ורעדה של עובד היי-טק בודד, שמבין פתאום בגיל 40 מה החוזה האישי הזה היה.