כל מי שקורא כאן תקופה, בוודאי נתקל בשמו של ד"ר צייטלין, ידידם הטוב של הוריי. בעצם, היו אלה רבקה וד"ר זלמן צייטלין. וודאי מוזר לכם שאני קוראת לו ד"ר צייטלין. אבל, אמי הפולנייה אסרה עליי לקרוא לו זלמן. ד"ר צייטלין ככה הוא נקרא.
ארבע פעמים בשבוע, אמא שלי הייתה "הולכת לשיעורי ערב". היא הייתה הולכת ללמד עברית לעולים חדשים. פעמיים בשבוע היא לימדה קרוב למרכז רמתיים. קרוב זה אומר מרחק הליכה של עשרים דקות עד חצי שעה מהבית. פעם בשבוע היא לימדה בנוה נאמן, שכונה בחלקה הדרומי של רמתיים, לשם היא כבר נסעה באוטובוס מספר דקות. פעם נוספת היא לימדה בשיכון עלייה בכפר סבא, שכונה ששכנה מספר דקות מהגבול, ונסיעה רצינית.
פעמיים בשנה, נסענו אמי ואני לתל-אביב. זה היה לקראת החורף ולקראת הקיץ. היינו עולות על אוטובוס ברמתיים, נוסעות עד התחנה המרכזית בעיר, ומשם, לתופרת בקו 4. הגברת שלזינגר גרה בתחילת רחוב נחלת בנימין, בצד שמאל. לא זוכרת את הכתובת המדויקת. משהו כמו מספר 5 או מספר 7. אחותי אמרה לי פעם את הכתובת, רשמתי על פתק, והוא הלך לאיבוד. הגענו מבלי לתאם בטלפון, למי היה טלפון. הגברת שלזינגר תמיד הייתה שם.
"תתכבדו, מפרי הארץ". הייתה אמי אומרת כשהגישה את קערת הפירות, מגינתנו כמובן, לחברותיי שהגיעו מתל אביב. הן היו בנות של סוחרים פולנים מכובדים, שהכרתי בצבא, הערצתי את דירות שלושת החדרים שלהן בשלמה המלך בתל אביב. מה להן ולפרי הארץ. רציתי שהאדמה תפער את פיה, ותבלע את אמי עם פרי הארץ שלה.
הגינה שלנו ברמתיים הייתה ידועה ביופיה. וכשאני מנסה להגדיר מה היה יפה בה, אני חושבת שזה האיזון בין סדר לאי-סדר. איך שנכנסת לחצר, קלטת את הסדר: הלכת בשביל ישר מהשער לכניסה לבית. משני צדדיו הייתה גינה, בצד ימין גינת פרחים, בצד שמאל גינת עצים, שיחים ופרחים. מול הכניסה לבית בצד ימין פרחה כל סוף קיץ קבוצת חבצלות החוף. בצד שמאל, צצה כל סוף קיץ – קבוצת חצבים.
בשנתנו השנייה בירושלים, הסקנו את המסקנות. עברנו מקריית משה הזעיר-בורגנית למרכז העיר. גרנו ברחוב רש"י, בשכונת מקור ברוך בירושלים. עולם שונה לגמרי מכפר סבא ורמתיים. היום זה אזור חרדי לגמרי, אז זה היה אזור מזרחי-ירושלמי. שם, במכולת, למדתי לראשונה שיש גבינת קצ'קבל. היום, עם בעלי הבולגרי-ספרדי, זו הגבינה האהובה בבית. אצלנו, ברמתיים, היינו קונים 'גבינה צהובה'. מי ידע להבחין בין גבינה א' לגבינה ב'.
צפירה, בתו, שלמדה אתי בבית הספר התיכון, שמעה שאני מתגייסת ביום שלה, והציעה לי לבוא איתם. היום זה אולי מצחיק, אבל אז להגיע מרמתיים לתל השומר בתחבורה ציבורית, ועוד מוקדם בבוקר, היה בהחלט סיפור. על כן שמחתי והודיתי להם כשעצרו לי. ספיר נענע בראשו, ומיהר לשוב לערימת ניירותיו. כל הדרך לא שמעתי ממנו מילה. בכל זאת שמחתי.
בתיכון על שם ברל כצנלסון בכפר סבא. הייתי זורקת את הקלמר שלי על הרצפה, ואז אוספת את כל העפרונות, המחדדים והמחקים. יופי, עברו עשר דקות. עשר מתוך חמישים, גם זה משהו.
קרוב לשמונים שנה מאז שהגעתי לשכונה. זמן לעשות סיכום של החיים שלנו. והשאלה הראשונה היא, כמובן, מי חי ומי מת. אז נתחיל באלה שכבר לא איתנו.
הנה עוד דבר אחד שהיה ואיננו עוד: המשוגעים של השכונה. לכל שכונה היו המשוגעים שלה, שהוסיפו צבע לחיים. היום הם מאושפזים, אני ממש לא בטוחה שזה לטובתם. על פי הסיפורים, התנאים במוסדות סגורים לא ממש מפנקים. צפוף מדי, אנשים ממילא לא מקבלים את הטיפול הראוי. אז מדוע לא לשחרר אותם, רובם המכריע לא מסוכנים.
עידן השוק החופשי 