ערב אחד, בילדותי, ישבנו בבית ברמתיים. לפתע, שמענו צעקות איומות מאחד הבתים. זה לא היה מאד קרוב, והוריי החליטו לא להתערב. למחרת בבוקר, שמענו כי שכננו, שרוליק, דפק פטיש בראש של הדייר שלו. הדייר, ניצול שואה, התבקש לפנות עם אשתו את החדר השכור שבו הם גרו. שרוליק רצה חדר נפרד לבנו. הדייר לא הגיב מספיק מהר. מן הסתם, היה קשה למצוא חדר דומה. על כן שרוליק דפק לו את הפטיש. למרבה המזל, הוא לא נפגע קשה.
כשהייתי ילדה, לא היו קייטנות. לפחות לא במקום שבו אני גדלתי, רמתיים, שהיום נקראת בשם המפואר הוד השרון. ההורים היו עסוקים, לא היה להם זמן לשטויות כמו לנסוע איתנו לים. אז עזרי, חברי הטוב ואני נסענו לים לבד. שמרנו אחד על השני. למזלנו, המשאית שלקחה את כולנו יצאה מבית שבין שני הבתים שלנו. היינו מטפסים עליה בהתחלה, ועושים את כל הסיבוב הגדול ביישוב לאיסוף כל הדודות, חבילותיהן וצאצאיהן.
כבר שבוע שאני יודעת שלא יהיה לי על מה לכתוב עכשיו. על כן ברור שזה פסיכולוגי, כי איך אני יודעת שלא יהיה לי על מה לכתוב עכשיו. פסיכולוגי או לא, זה רציני. חצי לילה לא ישנתי, כי חשבתי על מה לכתוב עכשיו.
קמתי, ואכלתי לחם עם ריבת תות-שדה שבתי הכינה. הריבות שלה תמיד מעניקות לי אופטימיות, והסתכלות נכונה על החיים. הפעם, זה לא עזר, אני עדיין תקועה עם זה שאין לי על מה לכתוב. אבל עכשיו, אני מבינה שאפשר לכתוב על זה שאין לי על מה לכתוב.
על מה אני אכתוב? על פוליטיקה? אין לי כוח, כולם כותבים אותו הדבר. על כלכלה? הפסקתי לכתוב בגיל 80, כי אני מאמינה שכלכלה היא סיפור בפרטי פרטים, ואני כבר לא עוקבת ככה. על רמתיים? בנותיי אמרו לי להפסיק מיד, כי האנשים יותר מדי מזוהים. אז על מה נשאר לכתוב? על היומיום, כשיש מה לכתוב על היומיום.
הנה, עכשיו יצאתי לגינה וראיתי את הוורד הצהוב על הגזע. הוא שווה סיפור, כי הוא כבר בן עשרים וכמה שנה, והוא פורח פריחה מלאה ויפהפייה של פרחים קטנים וצהובים. בכל פעם שאני רואה את הפריחה הזו, אני אומרת לעצמי: אסור להאמין למומחים. המומחים במשתלה אמרו לנו לא לקנות וורד על גזע, הוא לא יחזיק מעמד, הוא לא יפרח. בינתיים, הוא כאן כבר 23 שנה, והוא פורח.
וחוץ מזה, קר היום ומעונן, ואני, עם סוודר, במצב רוח נאחס חושבת על הטיל שפגע באיזור נתב"ג. חושבת על עזה, לא יכולה שלא לחשוב על עזה. מה יהיה, תגידו לי אתם מה יהיה.
אה, אני מבינה עכשיו. המצב רוח הזה לא סתם ככה. אולי אני 'טיפה' פסימית בגלל מה שקורה במדינה. אולי אני לא מאמינה לשטויות שמנהיגינו אומרים. יש לי נכדים בצבא. אלוהים, שמור על נכדיי בצבא. הם לא בפלורידה, הם כאן, ביחידות קרביות. אלוהים, שמור על כולנו.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
אחד מזיכרונות הילדות המתוקים שלי קשור לבריחה של נורית ושלי מהגן. זה היה ביום שבו באו להזריק לנו זריקות. ברחנו לבית הוריה שהיה בערך חמש דקות הליכה משם. הדרך לשם הייתה דרך עפר ישרה, שבה עברה מכונית אולי פעם ביום. הוריה קיבלו אותנו יפה, נתנו לנו שני עציצים (הייתה להם משתלה) ושלחו אותנו חזרה. כמובן שקיבלנו זריקות. ואל תשאלו אותי מה היה שם הגננת שלנו אז, את זה אני ממש לא זוכרת. אל תשאלו אותי גם מתיי נורית נפטרה, זה היה בערך לפני שנתיים. אז כן, נורית, זכרה לברכה.
בגיל שמונים הפסקתי לכתוב כלכלה, כי הרגשתי שאני כבר לא מחוברת, אז עדיף שלא אדבר. ומה אומר, הלוואי ואחרים היו עושים ככה. אני קוראת פרשנויות בעיתונות, והן לעתים קרובות כל כך ריקות. לאנשים אין מושג, הם לא חיים את הדברים.
הפעם הראשונה שבה הבנתי שהייתה לנו אופנה משלנו, הייתה בביקור במוזיאון ישראל לפני מספר שנים. עמדתי עם חברה ממוצא ירושלמי-חרדי לפני בובה לבושה בבגדים שלנו מפעם. מה זה? היא אמרה מזועזעת. כן, אמרתי לה, ככה התלבשנו כששיחקנו בחול ברמתיים. מכנסיים קצרים כחולים, גומי ברגליים-גומי למעלה, וחולצה זרוקה כלשהי. הבנים לבשו מכנסי התעמלות גבריים, גומי למעלה, פתוח למטה.
את החנות הראשונה הייתי פוגשת, ישר כשיצאתי מהסימטה שלנו לרחוב הראשי. זו הייתה חנות ירקות עלובה, קצת גזר, קצת כרוב, כמה תפוחי עץ מיובאים. על כן הפרנסה ממנה גם היא הייתה עלובה. שתבינו, אתם לא יודעים איזה נס קרה כאן עם החקלאות. ועכשיו, בטיפשות המקובלת במשרד האוצר משתדלים כל כך לחסל אותו.
בכל פעם שאני שומעת את שיר העמק, אני נזכרת ביום שהיה אחד היפים בחיי. זה היה ביקור שלנו אצל משפחת עדין במושב בלפוריה.
לפני מספר שנים, דיברתי עם ידידה צעירה ממני בדור. דיברנו על סבתה, שהייתה שכנה שלי ברמתיים. אמרתי שהיא הייתה אישה יפה. מה, ידידתי אמרה, היא הייתה כל כך מוזנחת ולא מטופחת. כן, אמרתי, כולן ברמתיים היו לא מטופחות באותה תקופה. לא הייתה שם קוסמטיקה לרכישה. אולי בתל אביב-חיפה-ירושלים אפשר היה להשיג מוצרים מקוסמטיקאיות.
כשאבא שלי ראה שמצטבר סכום כסף מסוים בחשבון המשפחתי, הוא הלך למנהל סניף בנק הפועלים ברמתיים. קוברובסקי קיבל את פניו בחיוך, ואמר לו איזה איגרת חוב ממשלתית לקנות. כל הסיפור הזה נמשך בקושי שעה, אבי היה חוזר הבייתה מרוצה.
עידן השוק החופשי 