היא, לכאורה, נמצאת במוספי העיתונים המוקדשים לה. כמה מהם אפילו משתבחים בשמה בכותרתם. אבל, בעצם, היא לא שם. או, לפחות, זו לא אותה הכלכלה שלמדנו באוניברסיטה בשנות ה-60. זו לא הכלכלה שהכרתי ואהבתי במשרדי הממשלה בשנות ה-70 וה-80.
בשבועות האחרונים נתקלתי במקומות שונים במונח 'תמנוניות' לתיאור שליטתן רבת הזרועות של '20 המשפחות' בכלכלת ישראל. המונח נקלט מהר, ונראה שגם זכויות הסופרים שלי עליו עומדות לפוג מהר.
ריכוזיות המשק הישראלי אינה מתכונותיו המלבבות. עובדה. אבל היא מום מולד, תכונה בלתי ניתנת לשינוי. גם זו עובדה. משק קטן יהיה תמיד משק ריכוזי ברוב תחומיו בגלל כלל יסוד של הכלכלה – "יתרונות לגודל". רוב ההתארגנויות הכלכליות יעילות יותר בקנה מידה גדול (כמובן, לא עד אינסוף). הבחנה זו היא שעומדת בבסיס ההתחברות לכפרים, לשבטים, למדינות, ובבסיס המהפכה התעשייתית של המאה ה-18.
מחמת היתרונות לגודל, שולטים בישראל שלושה בנקים גדולים, כמה חברות סלולר, מספר קטן של רשתות שיווק מזון, ומעט מתחרים כמעט בכל תחום – מביטוח ועד ליבוא תרופות. יש לזה פיתרון מבני? כנראה שלא. ולראיה, ממשלות ישראל ניסו למשוך לכאן בנקים זרים והם לא באו. השוק עצמו קובע את מספר הפעילים בו. ובאמת, חמישה בנקים במקום שלושה לא ישנו באופן מהותי את המודל שאינו מודל של תחרות משוכללת לפי הספר. גם עם חמישה בנקים ימשיך לקרות מה שקורה עכשיו: תיאום סמוי או תחרות פרועה ומזיקה.
עד כאן, מספר מילים על הריכוזיות הענפית – מספרם המועט של המתחרים בכל ענף ובכל תחום. אבל מעבר לריכוזיות הענפית, התפתחה בישראל עוד תופעה מדאיגה שאני מכנה 'תמנוניות'. התמנוניות היא התארגנותם של מספר גופים עסקיים תחת פירמידת שליטה – מבנה רב-זרועות שיש לו יד ורגל בכל דבר. התמנוניות היא במידה רבה פועל יוצא של הריכוזיות – ניצול מתקדם יותר של ההון ושל הכוח שהושג בעזרת שליטה בתחום מסוים. ואגב, במידה רבה של צדק אומרים שגם חברת העובדים ההסתדרותית שקרסה בסוף שנות ה-80 הייתה מעין תמנון. והנה, אנו רואים מה עלה בגורלה. יתכן מאד ששמץ מחששותיו של בנק ישראל נובע מפיסת היסטוריה זאת.
הדיבורים על הריכוזיות, אם כן, יש להם סיבה טובה. אך כמה מהפתרונות המוצעים די מצחיקים. הומוריסטית במיוחד היא הצעת החוק שהוגשה לצמצום כוחן של קבוצות ריכוז (גופים מעטים המחזיקים ביותר מ-50% מהשוק בענף מסוים) ולהרחבת פיקוחו של הממונה על ההגבלים העסקיים עליהן. אם תרומתו של הממונה על ההגבלים העסקיים להסדרה היא כה רבה, איך זה שהריכוזיות במשק הישראלי לא פסה, והתמנוניות דווקא עולה ופורחת מאז ראשית שנות ה-90 – עידן היווסדו של הממונה במתכונתו הנוכחית?
ובכלל, נדמה כי הכרזת מלחמה כוללת על הריכוזיות או על התמנוניות תשיג ניצחון הרואי כמו זה המושג כל קיץ במלחמה נגד חום יולי-אוגוסט. חום יולי-אוגוסט בוטל? ממש לא. מזגן, אבטיח, מים קרים, בלי תנועות מוגזמות, ואנחנו בספטמבר. גם בעניין הריכוזיות-תמנוניות לא יועילו מחוות גדולות מן החיים, אלא דווקא טיפול קטן-קטן. ובמיוחד שכל ענף וכל פירמידת שליטה הם גם מקור פרנסתם של אלפי עובדים.
איך מתחילים? דווקא בהכרה בעובדה היבשה: ריכוזיות היא תופעת טבע בישראל. היא גוררת אחריה תמנוניות. אפשר לטפל בסימפטומים של התופעה. אפשר גם לחסום לאט ובאופן מבוקר את מקורות חיותה.
להחלשת הסימפטומים אין ברירה אלא להחזיר את הרגולציה הצרכנית שהייתה כאן בכל תחום עד סוף שנות ה-80, ומאז נעלמה. להגביר את הפיקוח הצרכני על הבנקים, על חברות הטלפונים, על ספקי התוכן בטלוויזיה, על רשתות שיווק המזון ועל שאר מוכרי המצרכים והשירותים. הגברת הרגולציה לא רק תגן על הצרכנים. היא גם תמתן את רווחיהם המופרזים של הספקים, ובכך תרסן את כוחם. ומעל לכל, רגולציה רצינית היא גם לימוד של החברות על ידי הממשלה. היא מאפשרת לממשלה להבין איך הדברים באמת פועלים.
טיפול צרכני הוא ההתחלה, ובמקביל חייבים גם לדלדל את מקורות חיותה של התופעה. אלה רבים ומגוונים. כך, למשל, הורדת מס החברות המתמשכת מאז סוף שנות ה-80, מותירה בידי החברות הרווחיות כסף רב שברובו אינו מופנה להשקעה יצרנית אלא לבניית פירמידות שליטה. מקור אחר לחומר ולבנים למבני הפאר מגיע מהאשראי הממונף הניתן על ידי הבנקים – אשראי שאינו בהכרח מותנה בשעבוד נכסים ממשיים של מקבליו. גם הנפקת מניות ואג"ח שלעתים אינה נושאת אתה ערך אמיתי מספקת את הכספים הדרושים. בכל אלה, צריך לטפל. ומעל לכל, חייבים לגבש מדיניות לאומית לתגובה במשברי פירמידות. מדיניות שתכריע בעד הגנה על התעסוקה, אך נגד הזרמת כספים ציבוריים לשימור המבנה הפירמידלי. משבר הוא הזדמנות לשינוי, כך לימדונו יועצי הניהול. והם, כידוע, מורי ההלכה של עידן השוק החופשי.
פרק מעניין בדו"ח בנק ישראל 2009 דן בסיכון המוטל על המשק על ידי קבוצות עסקיות – "קבוצות של חברות המנהלות פעילות עסקית בשווקים שונים, נתונות לשליטה אדמיניסטרטיבית ופיננסית אחת, וקשורות ביניהן בקשרי אמון הדדי על בסיס רקע אישי או עסקי משותף".
על פי הדו"ח, בישראל ישנן כ-20 קבוצות כאלה, רובן ככולן משפחתיות, בעלות מבנה פירמידלי מובהק. הן שולטות ברבע מכלל החברות הבורסאיות, ובמחצית מנתח השוק שלהן. מבחינת פיזור השליטה, ישראל נמנית על המדינות הריכוזיות בעולם המערבי, והיא, לדברי בנק ישראל, אף קרובה מבחינה זו למדינות המתפתחות.
בנק ישראל רואה בקבוצות אלה נשאיות של מה שהוא מכנה 'סיכון מערכתי' – כלומר סיכון לקריסת ענף שלם או קבוצת ענפים שלמה. זאת, בגלל קשרי הגומלין המסועפים בתוך כל קבוצה ובין הקבוצות, המגבירים את 'ההדבקה' מגוף אחד לשני בעת משבר. קשרי הגומלין מתבטאים בברית בין כל קבוצה לבנק 'שלה', במפגשי רעים באירועים ובדירקטוריונים, ובערוצים אחרים. הסיכון מוגבר במיוחד מתוך כך שבראש כל קבוצה עומדת משפחה ולא מקבץ כלשהו של בעלי מניות, ומכאן שההחלטות המכריעות תלויות בגחמתם של אנשים מעטים.
אבחון השלכותיה של תופעת הקבוצות העסקיות על ידי בנק ישראל הוא מעניין וחשוב. משום כך, חשוב גם להפריד בינה לבין תופעת הריכוזיות הענפית בכלכלת ישראל. כתבנו כאן לא פעם בעבר על הריכוזיות הענפית בישראל. הגדרנו אותה במילים האלה: ריכוזיות היא שליטה של כמה גופים בודדים על הפעילות בתחום מסוים.
בתחום הבנקאות בישראל, שתי הקבוצות הבנקאיות הגדולות – לאומי והפועלים – ריכזו בידיהן כ-58% מסך הנכסים הבנקאיים בשנת 2008. הקבוצה השלישית (דיסקונט) החזיקה בעוד 17% מהנכסים. תמונה ריכוזית דומה נראית בישראל כמעט בכל תחום – ייצור המזון, רשתות השיווק, רשתות הסלולאר, חברות האינטרנט, חברות האוטובוסים ועוד.
הריכוזיות הענפית משקפת כלל יסוד בכלכלה: כמעט כל פעילות כלכלית יעילה יותר כשהיא נעשית בקנה מידה גדול. כינויה המקצועי של התופעה הוא 'יתרונות לגודל'. תשאלו את אמא שלכן, את בן זוגכן הבשלן – מה כדאי יותר: לטגן 30 קציצות בפעם אחת, או שלוש פעמים עשר קציצות בכל פעם?
הריכוזיות הענפית – מיעוט החברות בכל תחום במשק קטן – היא, אם כן, תופעת טבע. עם תופעת טבע לא מתווכחים. הוספת עוד בנק או עוד חברת סלולאר לא תשנה את מודל התחרות הבסיסי. כל עוד שהענף אינו מונה מאות חברות מאותו תחום, התחרות אינה מה שמכונה בתיאוריה הכלכלית 'תחרות מושלמת'. כשהמתחרים מונים פחות מאצבעות שתי ידיים, קל להם לתאם בינם לבין עצמם, אין להם בעיה לקרוץ זה לזה על חשבון הלקוחות, הספקים ועובדי החברה.
הפיתרון במקרה הזה, אם כן, אינו שינוי מבני, אלא חיזוק הרגולציה הממשלתית. יותר מעורבות של הממשלה בקביעת עמלות הבנקים, יותר תשומת לב שלה לדיווחי הבנקים לציבור; יותר השגחה של הממשלה על תעריפי הסלולאר, ועל השירות הניתן לצרכנים בתמורה; הידוק הפיקוח על מוקדי השירות הטלפוניים, ועוד התערבויות שלטוניות כאלה.
פיתרון די פשוט, אבל לא בריכוזיות הענפית מתמקד דו"ח בנק ישראל. דו"ח בנק ישראל מתמקד במשהו שהוא עדיין בן-בלי-שם. אנחנו נקרא לו 'תמנוניות' , מלשון 'תמנון' – ייצור רב-זרועות. בנק ישראל מדבר על קבוצות עסקיות בעלות ראש אחד וזרועות רבות, זרועות שלעתים מסתבכות זו בזו. צילום תת-ימי נדיר של תמנונים, תוכלו לראות בדו"ח הבנק, פרק ד', עמ' 157.
התמנוניות מציבה את ישראל בראש הדיאגרמה המתארת את שיעור בעלותן של עשר המשפחות הגדולות על נכסים במשק: ישראל מספר 8 במסדר, אחרי אינדונזיה, הפיליפינים, שוודיה, תאילנד, קוריאה, פורטוגל, הונג-קונג – אוסף של מדינות שאינן מצטיינות בשמירה על כללי האתיקה המערביים, להוציא את שוודיה.
התמנוניות בישראל נולדה עם ההפרטה – הממשלה שמכרה חברות, לא הקפידה מספיק על פיזור הנכסים. התמנוניות מטופחת כל העת על ידי הבנקים – חלק ניכר מהאימפריות הפרטיות הוקמו בעזרת אשראי בנקאי ולא בכסף שהובא מהבית. גם היום, הבנקים מעדיפים להעניק אשראי לגופים הגדולים (שאליהם הם מחוברים בקשר סימביוטי) ולא ליזמים קטנים בודדים. התמנוניות עולה ופורחת כשהבורסה הגואה מאפשרת לאותם קונצרנים גדולים להנפיק מניות ואגרות חוב באווירת השמחה הכללית. התמנוניות משגשגת היכן שהממשלה מעדיפה להתעלם מקשרי הון-שלטון-תקשורת ומקשרי גומלין בין חברות.
אחרי כל אלה, נדמה שהאמצעים להפחתת התמנוניות שבנק ישראל מונה בסוף הפרק שלו הם רק התחלה של התחלה. הבנק עדיין חושש מדיבורים על התערבות, למרות שבשטח הוא התערב בחוכמה מספר פעמים בתקופה האחרונה. מה עוד אפשר לעשות? נראה, שאין ברירה אלא להגביר את מעורבותו הפרטנית של בנק ישראל באשראי שהבנקים מעבירים לרכישת חברות. אין ברירה אלא לפקח יותר על הנפקת מניות ואגרות חוב תאגידיות, על מנת לבלום את התרחבותם הנוספת של גופים שכבר התרחבו מדי. אין מנוס מלפקח יותר על תנועות ההון הנכנסות לישראל והיוצאות ממנה, ולסנן מתוכן את אלה שעלולות לפגוע ברווחת הציבור.
ומעל הכל, אם כבר מתפשטת ההכרה שלא כל התארגנות עסקית היא בהכרח התארגנות לטובת אזרחי המדינה , נראה שהגיע הרגע לגבש אסטרטגיה לאומית לטיפול בקבוצות עסקיות הנקלעות לקשיים. הדיון בנושא התעורר לפני כשנתיים כשעלה החשש שכמה מהקבוצות לא יוכלו לפרוע את חובותיהן. אז, היו מי שהציעו להזרים אליהן סיוע ממשלתי. אבל, אם מתחילים לפקפק בתועלתו של המבנה הקבוצתי, זו ההזדמנות לתיקונו. במקום סיוע לקבוצה חדלת הפירעון, עדיף שהממשלה תסייע לחברות בעלות הסיכוי שבתוכה. אותן חברות ייקנו על ידי הממשלה או (בתמיכה ממשלתית) על ידי גופים פרטיים שאינם גדולים מדי. כספי המכירה יעזרו לקבוצת החברות המתפרקת להציל את מה שהיא יכולה להציל. ומנגד, הבעלים החדשים של החברות שנמכרו יתחייבו לקיים את המפעלים לתועלת הציבור בישראל, ולשמור בהם על תעסוקה לטווח ארוך בתנאים נאותים.
***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***
בשבוע שעבר, בביקורי בסופר השכונתי, חיפשתי צמר פלדה ולא מצאתי. נברתי במדף, הזזתי את השורה הקדמית כי את הצמר פלדה תמיד שמים מאחור – אתם יודעים מה קורה עם מוצר של יצרן קטן ונידח שאין לו דיבור עם הנהלת רשת המרכולים – ולא מצאתי.
ניגשתי אל הקופה הראשית :
-סליחה, חסר צמר פלדה במדף. אולי תרשמי?
-א-ין צמר פלדה, ירתה לעברי הקוזאקית החסונה שתמיד יושבת שם.
-א-ין.
שאני אבין. א-ין.
השבוע, שוב הלכתי אל אותו מדף הזזתי את השורה הקדמית ולא מצאתי. ניגשתי לקופה הראשית:
-סליחה, חסר צמר פלדה במדף.
-אנחנו יודעות, חסר כבר כמה זמן ענו לי שתי הבחורות שישבו שם.
-מה זה חסר? מה זה אין? התפרצתי. אין במדינה? מחסור עולמי בצמר פלדה?
הבחורות שתקו, ומהצד נשמע פתאום קולו של מסדר המדפים הערבי מהכפר השכן:
-יש צמר פלדה במדף, בואי אני אראה לך.
ניגשנו למדף, המומחה הזיז במקצועיות את השורה הקדמית, ואין צמר פלדה.
-טוב, אני אביא מהמחסן, יש הרבה, הוא אמר.
המשכתי את סיבוב הקניות, ולאחר מספר דקות קראו ברמקול: הקונה שמחפשת צמר פלדה לקופה הראשית.
ניגשתי לקופה הראשית, מסדר המדפים עמד שם עם קרטון גדול מלא חבילות צמר פלדה. התעצבנתי וצעקתי אל הבחורות:
-מה זה הסיפור הזה. אני כבר שבועיים מחפשת צמר פלדה ואומרים לי שאין. אתן רוצות שאני אתלונן בהנהלה?
השתיים הביטו בי במבוכה וחשקו שפתיים.
-זה בגלל ככה הוציאו אותה מהסניף, אמר פתאום מסדר המדפים שלא מכיר את כללי המשחק.
-הוציאו? לא הבנתי.
-כן, פיטרו את הסדרנית של המדף הזה, נידבו לי הבחורות סופסוף פרשנות.
קוראיי היקרים, סיפור כזה לא כותבים סתם ככה. זה סיפור שתובע שורה תחתונה. זה סיפור שלא יכול בלי מסר. אז הנה המסר הנוקב הראשון: ככה הוציאו אותה מהסניף. כן, יחסי העבודה הם מה שהיו, ועוד יותר גרוע. תחליטו עכשיו מה כל חוקי העבודה הנפלאים שנחקקים על ידי ח"כים חרוצים מועילים לעובדים אילמים מרוב פחד.
והנה המסר הבא: מר גורלם של היצרנים הקטנים. במשקנו הקטן שולטים ענקים מעטים בכל תחום. איך מרגיש יצרן שתמיד נדון לשבת בשורה האחורית?
והנה עוד מסר: מצב המשק כמצב הסופר שלי. תמיד מבולגן, עובדיו מתחלפים כל שני וחמישי, והבעת חוסר-אונים עולה על פניהם בתגובה לכל שאלה או בקשה. איך נראה לכם הסופר-המשק הזה – על סף צמיחה מדהימה? בעיצומה של פריחה חברתית?
קוראיי המסורים, תבחרו בעצמכם את שורת המחץ לסיום הסיפור הזה. אל תיכנסו ללחץ, כל שורה מתאימה. כל שורה היא פתיחה לסאגה הבאה.
הוא נולד קטן, המשק הישראלי. וגם בהגיעו כמעט לגיל 60, הוא עדיין נמנה על הזערוריים. 7 מיליון תושבים בסך הכל, לעומת כ-300 מיליון בארה"ב, וקרוב ל-500 מיליון באיחוד האירופי.
ולא סתם מובא כאן האיחוד האירופי כיחידה אחת. אלא משום שכמה ממדינותיו דומות במימדיהן לאלה של המשק הישראלי. אוסטריה, בלגיה, דנמרק, פינלנד, שוודיה – כולן מדינות של 5 עד 10 מיליון נפש. אבל הן עברו סוג של מתיחה עם הצטרפותן לאיחוד. על מהפך תדמיתי כזה, המשק הישראלי שרחוק מלחיות בהרמוניה עם שכניו, יכול רק לחלום. מה שאומר, כי בדרכו להגשמה עצמית עליו להפנים היטב את מגבלת הגודל שלו, ולנסות ולצמוח מתוכה.
בסיפור הזה, אין ויכוח, הגודל כן קובע. זאת, בגלל כלל יסוד כלכלי פשוט: יתרונות לגודל. כל פעילות כלכלית יותר יעילה כשהיא מתבצעת בקנה מידה גדול. לפחות, עד גבול מסוים. זה עיקרון היסוד של הייצור ההמוני והמשק המודרני. אבל עוד לפני כן, זה ההיגיון בבסיס התארגנותם של אנשים בקבוצות – משבט או כפר קטן ועד למדינה או תאגיד רב-לאומי.
הוא קטן, הוא ריכוזי
עיקרון יסוד זה של ארגון הכלכלה מתגלם לתכונה אופיינית של כל המשקים הקטנים המפותחים: הם ריכוזיים. או, במילים אחרות, גופים גדולים תופשים נתח ניכר כמעט בכל תחומי פעילותם. בישראל, למשל, שני הבנקים הגדולים תופשים כ-60% מהפעילות בתחום. הבנק השלישי עוד קרוב ל-20%. בענף המזון, שלושת מפעלי התעשייה הגדולים תופשים למעלה מ-40% מהשוק (ייצור מקומי ויבוא). הריכוזיות, בוודאי, עוד הרבה יותר גדולה כשבודקים מוצר, מוצר – חישבו, לדוגמא, על אפיית לחם. תחום נוסף, שלא מרבים לדבר על התארגנותו, הייצוא מישראל: 100 היצואנים הגדולים בתעשייה (ללא ענף היהלומים) היוו בשנת 2005 מקור לכ-70% מהייצוא התעשייתי של ישראל.
הוא ריכוזי, צריך לשמור על הגדולים
מה המשמעות של כל זה לניהול מדיניות? כהערה אינטואיטיבית ראשונה אפשר לומר, שמשק קטן וריכוזי דורש יותר תשומת לב ממשלתית ממשקים גדולים ומבוזרים. זאת, בגלל שני גורמים נפרדים שהם, בעצם, דבר והיפוכו: מצד אחד, אם תפקודו התקין של משק תלוי במספר מצומצם של גופים, מישהו חייב לדאוג לשלומם. מצד שני, אם תפקודו התקין של משק תלוי במספר מצומצם של גופים, יש להם הרבה כוח. ואז, כגורם מאזן, מישהו חייב לדאוג לשלום הציבור.
אנשים שלא עוסקים בכלכלה בדרך כלל כועסים על כל מחווה של הממשלה לטובת הגדולים. הם ישר רואים בה קשרי הון-שלטון. אז, אולי זו הנקודה הראשונה שכדאי להבהיר. קחו, למשל, את מגזר הייצוא הנזכר לעיל – 100 היצואנים הגדולים במדינה. הם מעסיקים קרוב ל-30% מהעובדים בתעשייה. במאמר שפרסמתי בעבר (רבעון לכלכלה מס. 147), מצאתי כי כמחצית מאותם מפעלים מייצאים למעלה מ-80% מפדיונם. כלומר, הם מתמחי ייצוא, אין להם כמעט שוק מקומי, וברור למה: כמה מכשירי אלקטרוניקה מתוחכמים מסוג מסוים אפשר למכור במדינה קטנה? הם תלויי ייצוא, והייצוא תלוי בהם. גם התעסוקה במדינה תלויה בהם במידה רבה. אז, עזבו בצד את קשרי ההון-שלטון. במדינה קטנה הממשלה צריכה לדאוג לתנאי הסביבה (כגון שער החליפין) של מפעלי ייצוא הרבה יותר מאשר במדינה גדולה.
הוא ריכוזי, צריך לשמור על הציבור בפני הגדולים
מצד שני, אותם מפעלים גדולים שהם בעלי משמעות בשוק המקומי, אין לממשלה ברירה אלא לפקח עליהם. זה בולט מאד במוצרי צריכה חיוניים כגון מזון ותרופות, ומיותר להרחיב על כך את הדיבור. אך בתקופה האחרונה זה הפך להיות בולט גם במוצר צריכה פחות אופייני: שירותים פיננסיים. הציבור זעק בפורומים שונים, ועדת הכלכלה בכנסת לקחה את העניין תחת חסותה, ופתאום עמלות הבנקים המעופשות הפכו לאייטם הכי טרי.
טיפולה של וועדת הכלכלה אילץ את בנק ישראל ליזום חוק לפיקוח על העמלות. כי, כפי שנגיד הבנק, סטנלי פישר, אמר בוועדה: "אבל לא כדאי, ממש לא כדאי, להעביר את הפיקוח – או חלקים ממנו – לכנסת" (בנק ישראל, הודעה לעיתונות, 4.6.07). תפנית חשובה זו בגישת בנק ישראל תוארה בתקשורת, כרגיל, מצד כיפוף הידיים, ולא מצד השינוי בתפישה הכלכלית.
בנק ישראל הוא מנהיגה הרעיוני של הגלובליזציה בישראל. קו החשיבה שהוא מוביל מאז סוף שנות ה-80, אומר: כמה שיותר פתיחות כלפי חוץ, כמה שפחות התערבות ממשלה. התערבות הממשלה נתפשת במשנתו כחסם למנגנוני השוק המיטיבים. או, במילות הז'רגון המקובלות: יחד עם הגלובליזציה, באה דה-רגולציה – הסרת הפיקוח והבקרה של הממשלה היכן שאפשר. במקומה, ניסו להכניס יותר שחקנים לכל תחום. כשהתרבו התלונות על עמלות הבנקים ונושאים צרכניים אחרים, בנק ישראל במשך תקופה ארוכה התנגד להגברת מעורבותו הפיקוחית של הפיקוח על הבנקים, וטען שהוא צריך להתמקד ביציבות הפיננסית.
בא, עכשיו, פרופ' פישר ומודה בדבריו כי בבנקאות שיטת הדה-רגולציה לא צלחה. ניסו להביא לכאן בנקים זרים והם פועלים רק במגזר העסקי. במגזר הקמעונאי "מערכת הסניפים של הבנקים המקומיים פרושה היטב". מה זה אומר? הנה סיפור קטן שאני מכירה. לקניון אחד בפרבר די נידח, משכו, עם הקמתו, בנק מקומי אחד תמורת הבטחת בלעדיות. היישוב צמח, הקניון תפח, ורצו להכניס בנק אחר, אבל נתקעו במשך שנים עם איומי תביעה משפטית של הראשון. הבנקים המקומיים מושרשים כאן היטב, ולא יתנו בקלות למישהו אחר להישתל באדמתם. אז, למה שבנק בינלאומי יטריח את עצמו למלחמות האלה כשכל המגרש שייפול בסוף לידיו הוא בגודל של עיר-מטרופולין אחת בארה"ב או באירופה.
ובידיעת כל אלה, הכי מעניין לראות מה פרופ' פישר קובע עכשיו: "עלינו לשמור על בריאות המערכת הבנקאית באמצעות פיקוח ותחרות". פיקוח ותחרות יד ביד. מי שלא מכיר את עמדתו הקודמת של בנק ישראל, לא יכול להבין איזה מהפך מגולם בביטוי הזה. הבנק מודה: במערכת בנקאית של מדינה קטנה קשה להסתמך רק על התחרות. ואיך אומרים הסינים: זהו צעד קטן במסע גדול. מסע שיוביל להכרה כי יש דבר כזה כלכלת מדינות קטנות. ולא כל מה שהענקים בחוץ מאמצים, טוב לננסים. טוב לישראל.
עידן השוק החופשי 