פרויקט מעניין של לחץ חברתי בודק את תקציב הממשלה, וטוען כי מעצביו מתאמצים לכווץ אותו כמה שיותר. זאת, בעזרת הטיית צפי הצמיחה של האוצר כלפי מטה, כך שתחזית ההכנסות המושתתת עליו תרד בעקבותיו. הוצאות התקציב נגזרות במידה רבה מהכנסותיו, כי משתדלים שהתקציב יהיה פחות או יותר מאוזן. ולכן, תחזית הצמיחה המתונה מכווצת את הוצאות הממשלה.

הוצאות התקציב, כך לחץ חברתי אומרים, לא מוגבלות רק בדרך זו. גידולן נבלם בגבול של 1.7% לשנה גם על סמך החלטת ממשלה. ומי הסמכות המקצועית שאותה כל כך מתאמצים לרצות? סטנדרד אנד פור'ס ושאר חברות דירוג האשראי הבינלאומיות – גופים אינטרסנטיים ולא תמיד אמינים.

עד כאן, טענות לחץ חברתי. ניתן עוד לחזקן ולומר, כי בניגוד לרושם העולה ממנטרות חברות הדירוג, אין בתיאוריה הכלכלית שום מספר קסם תקציבי. ישנה מסגרת מוסכמת למדינות המתועשות – אמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי, ותאומה – הקונסנסוס הוושינגטוני.  מסגרת מקובלת ניתן לפעמים להגמיש, ואם התוצאות המתקבלות טובות, גם הגופים הבינלאומיים ישתכנעו. עם כל זאת, צריך לזכור: בעידן גלובליזציה מסוכן להתפרע מדי או לבעוט חזק מדי במוסכמות, מהנימוקים הבאים:

צמיחה וגלובליזציה
 
בשנים 2006-2004, תחזית הצמיחה של האוצר אכן נמוכה בהרבה מזו שבפועל נמדדה, כפי שניתן לראות באתר לחץ חברתי. סביר להאמין שכך יהיה גם ב-2007. אך בשנים אחרות הכיוון הוא הפוך. בשנת 2001 התמ"ג נסוג ב-0.6%, וב-2002 ב-0.9%. תחזית האוצר נקבה מראש בגידול של 4.5% בשנה הראשונה, ו-2% בשנייה.

איך זה שייך לעניין? משק פתוח בעידן גלובליזציה הוא משק תנודתי. נסיגת התוצר הקודמת היחידה בישראל התרחשה ב-1953. כך שנפילת 2001 ו-2002 אינה מהאירועים השגרתיים. גם לא זינוק הצמיחה (סוג של תיקון סטטיסטי) שבא אחריה. שניהם, סימניו של עידן כלכלי חדש. ידיעת עובדה זו מחייבת את האוצר ל"החליק" את תחזיותיו על פני השנים. כי מהן נגזרות הכנסות התקציב והוצאותיו. את ההוצאות, אסור לנדנד כי חייבים להצמידן פחות או יותר לגידול האוכלוסייה.

מכאן, הסטייה הניכרת לפעמים בין תחזית הצמיחה למימושה. לא אופתע, אם כבר ב-2008 שוב המגמה תתהפך. האוצר צופה צמיחה של כ-4%. אבל לאור המשבר במגזר הפיננסי העולמי, שמתבטא כבר בנתוני הרבע השלישי של 2007, כל מספר שיוצג עכשיו כתחזית צמיחה ל-2008 עשוי להיות הזוכה בעוד שנה.

סטנדרד אנד פור'ס וגלובליזציה
 
כוחן של סטנדרד אנד פור'ס ושאר חברות דירוג האשראי אינו נובע מכנותן, רצינותן המקצועית או מידת הבנתן בסיפור הישראלי. כוחן נשען על גורמים אינטרסנטיים כמותן שמעוניינים בהשלטת הדירוג שלהן – עמיתיהן במגזר הפיננסי הבינלאומי. מה שאומר, שאם ישראל תיקלע אי-פעם לקושי במימון הוצאותיה השוטפות, כדאי לה שסטנדרד אנד פור'ס וחבורתה יהיו מרוצות מהפרופילים הכלכליים שלה. אחרת, תיאלץ לשלם יותר תמורת כל הלוואה, אם בכלל תצליח לקבל אותה. זה אינו המצב כרגע, אך בעידן גלובליזציה הכל יכול להתהפך מהר, כפי שכבר מתחילים לראות עכשיו.

עצמאות וגלובליזציה      
 
כל זה ממחיש את מה שכבר הפך לקלישאה: ככל שפתיחותו של משק רבה יותר, כך עצמאותו מעטה יותר. משק מאד פתוח – והמשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם – לא יכול להרשות לעצמו לבחור את דרכו בשום תחום. לא בתקציב, ולמרבה הצער, גם לא בביטחון או במדיניות.

מה הפיתרון? לבחון מחדש את גבולות הפתיחות. האם כל פתח ביבוא הוא הכרחי, ומניב תוצאה טובה. האם כל חופש בהכנסת כספים למדינה, והוצאתם ממנה, תורם ליציבות ולאיכות חייהם של רוב תושביה. זו הדרך האמיתית להחזרת העצמאות התקציבית של ישראל. ובינתיים, קצת שיפור בתקציב יושג בעזרת לחץ פה ולחץ שם,  וחינוך הציבור לראש פתוח וביקורתי, כפי שלחץ חברתי מציעים.

 
שנה טובה. מה זה אומר שנה טובה בכלכלה? צמיחה מהירה? כבר שנה רביעית שהמשק צומח בקצב שנתי ניכר – כ-5% ב-2004-2002, ועוד קרוב ל-7% במחצית הראשונה של 2007. האבטלה מתכווצת, השכר עולה, הכל כאילו נהדר. וההרגשה של כולם? ככה-ככה.

העיתונות ושאר אמצעי התקשורת מוצפים במידע. כל פרט בהודעת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על התוצר נסקר. לכאורה, הכל מובא לפני הציבור, חוץ מהתלבטות אחת קטנה במקצוע הכלכלה: מה זו בכלל צמיחה.

האם קצב הצמיחה המייצג הוא ממוצע ארבע השנים האחרונות, או ממוצע שבע השנים האחרונות, שבתוכן גם שתי שנות נסיגה, ושנה אחת של גידול מזערי. ובכלל, מי אמר שצמיחת העבר מנבאה את העתיד? במיוחד, כשיודעים שחלק ניכר מהגידול שנצפה בתקופה האחרונה הוא השתקפות הניפוח בבורסה ובמגזר הפיננסי. מה יקרה עכשיו, לאחר שהבועה התכווצה, ואולי עוד תתכווץ.

מה המשמעות של הכללת המגזר הפיננסי הנתון לתנודות עזות – תוצאת משחק בורסה כזה או אחר – באומדן התוצר המקומי? עכשיו, כשהמשקים כל כך פתוחים, ביקור לרגע או בריחה פתאומית  של גוף השקעות גדול מבחוץ יכול לשנות את תמונת המשק מהקצה אל הקצה. אפילו, ארה"ב מוטרדת מתנועות מאגר הדולרים הענקי שבידי הסינים. מה תגיד על כך מדינה קטנה – ישראל.

עד כמה התוצר מעיד על רמת החיים, כשהפנסיה הצבורה כל הזמן מחושבת מחדש? תנודות בורסה, העלאת או הורדת רבית, ובמיוחד שינוי בתפישת הממשלה לגבי מחויבותה לרשת ביטחון – כל אלה משפיעים על מה שאנשים יקבלו עם פרישתם, לפעמים יותר מהמאמץ שהשקיעו ביצירת התוצר השוטף. אי הוודאות לגבי תנאי היסוד, שהשתררה מאז הגלובליזציה, היא סוג של מס עקיף על רמת החיים גם בהווה. מס על הרוגע ושמחת החיים, שאיש אינו יכול לכמתו.

מה הקשר בין תוצר לאיכות חיים? ככל שהמשקים הופכים להיות יותר חופשיים, פחות כספי ציבור מוקדשים לתחבורה ציבורית, בריאות, חינוך, איכות סביבה, תרבות, ושימושים אחרים. מה זה עושה לתחושת הביטחון והשותפות, וכמה זה שווה?

שנה חדשה. לא ההתייחסות לתוצר היא שחשובה עכשיו. אלא, ההבנה כי דיבורים על תוצר בלי לדעת מה זה תוצר הם סוג של הטעיה. הם מביאים לדיון הריק של ימין נגד שמאל, כלכליים נגד חברתיים, ופתאום כולם כבר חברתיים – אז מה קרה? שנה חדשה. שתהיה לכולנו שנה טובה. שנה של חזרה למקורות – לאבות הציונות שידעו משורשיהם היהודיים,  שכל אידיאולוגיה וכל תורה שואבת את ערכה בעיקר מהסתירות שבה. שנה טובה. שתהיה לנו שנה של חשיבה בהירה.