פעם ראשונה, במאמציך לחולל פיחות: שתי הורדות רבית חריגות – מחצית האחוז כל אחת  ב-25.2 וב-24.3; רכישה בהיקף ניכר של מטבע זר בראשית מארס; והצהרתך ב-20.3 על רכישת מט"ח קבועה של בנק ישראל – כ-25 מיליון דולר ליום, עד לסך של כ-10 מיליארד דולר.
 
פעם שנייה, בהתבטאות שאולי לא ייחסת לה חשיבות בישיבת הממשלה מה-13 לאפריל, בה קבעת כי השקל ימשיך להתחזק בטווח הבינוני והארוך.
 
והוי מה חבל שחוש ההומור של הספקולנטים לא מתבזבז סתם ככה כמו אצל האנשים הרגילים. הם לא צוחקים בקול, הם מחייכים וקורצים, ורצים מהר לקנות/למכור מטבע זר.
 
וכך, חתירתך לחולל פיחות התקבלה ברוח מאד טובה. בשבוע שלאחר הורדת הרבית הראשונה, טיפס שער החליפין של השקל לעומת הדולר בכ-2%. ואז, בשבועיים וחצי הבאים, צנח בכ-8% לשפל שלא זכור כבר שנים רבות. כתגובה, יזמת את צעדי חודש מארס שהמחישו כמה אתה לחוץ לפיחות. לחיצות שלא תגונה – המשק היצרני אינו יכול לתפקד עם כאלה ייסופים. אלא שחברינו הספקולנטים שוב קרצו, והקפיצו את שער החליפין בכ-7% תוך שלושה שבועות.
 
וכששער הדולר היה בשיאו, בדיוק כשמהמרי הטבע החלו להרהר איך יורדים מהעץ, שוב לא אכזבת והגשת להם את הסולם. בישיבת הממשלה, ב-13.4, אמרת כי השקל ימשיך להתחזק בטווח הבינוני והארוך. זה הספיק כדי להנחית אותו חזרה עד ל-3.486 בסוף השבוע שעבר, כלומר קרוב ל-4% מתחת לשיאו האחרון.
 
אין מילים, הקרדיט מגיע לך. נדנדת השקל מסוף פברואר ועד הלום כולה שלך. היא אינה נובעת מיחסי המטבעות הזרים – השקל מתנדנד חזק גם לעומת האירו. היא נובעת משאיפתך המוצהרת להשיג פיחות, וייצר ההשתעשעות של שחקני המטבע. מרגע שהבינו מה הכיוון שלך, הם ידעו מה יהיה הכיוון שלהם. מבחינתם, כל שינוי שער חד הוא קופון פוטנציאלי, שיש לחתור לגזירתו. ואכן, אפשר לראות איך תנודות המטבע התגברו מאז שהצהרת על כוונתך לחולל פיחות.
 
כי מבחינת מהמרי המטבע, ההצהרה היא שחשובה. לא ההאצה הקלה בקצב הורדת הרבית – היא לא משמעותיות בעולם של תנודות שער חליפין חדות; לא רכישת הדולרים על ידי בנק ישראל בסך 25 מיליון דולר ליום –  כאחוז אחד בלבד מהיקף הסחר היומי; וגם לא כניסותיו הספורות של הבנק לשוק בסכומים גדולים – כמה זמן היא יכולה להימשך. מה שחשוב הוא הכוונה. אה, הספקולנטים אומרים, הבנק המרכזי רוצה פיחות. בואו ניתן לו קצת ייסוף כהתחלה.
 
ההצהרה חשובה לא רק לתחשיבי הספקולנטים. כל אמירה ברורה של הבנק, כל צעד הפגנתי שלו  ממונפים בקרב הציבור הרחב, בעזרתה האדיבה של התקשורת חובבת המהומות. וכך, שחקני המטבע המומחים קופצים ראשונים לקנות דולרים אם האיתות הוא בכיוון פיחות. הם, בהתחלה, קונים בזול, מעוררים את פיחות המטבע, ומריצים אותו על ידי סיפורי מעשיות. הציבור שנוהר אחריהם משלים את המלאכה. לשחקנים המיומנים רק נותר להמתין בסבלנות לרגע שבו יוכלו למכור את הדולרים ברווח של 7%, כפי שעשו בראשית אפריל.
 
כל האמור לעיל לא בא לחדש לך דבר. אתה הרי מומחה לשוקי מטבע ולשווקים פיננסיים אחרים. אך ייתכן שעדיין לא חווית מספיק את שוק המטבע הישראלי, שוק שנשלט על ידי סוחרים בודדים, ומתנהל בעיקר בשניים-שלושה חדרי עסקות. מה לעשות, השקל הוא לא דולר. את הדולר, הנסחר באלפי חדרי עסקות ברחבי תבל, אי אפשר לתמרן בקריצה.
 
היותו של השקל נתון למניפולציה קלה מאפשר לך סוג של תקשורת עם השוק. כך אתה יכול להצליח יותר מעמיתיך בארה"ב או בגוש האירו בניווט מטרה רגעית. עובדה, מנהיגי השוק הולכים לזמן מה אחריך, אך מה קורה לאחר שעשו את המכה?
 
שינויי הרבית, התערבותך הישירה בשוק המט"ח, הצהרותיך הפומביות ורמזיך – כולם יעילים ברגעי משבר, שאינו עמוק מדי או ממושך מדי. עם זאת, אתה, וזה גם מה שהכרזת בישיבת הממשלה, לא מסוגל לנווט את השקל לטווח הבינוני והארוך. והטווח הבינוני והארוך הוא שרלוונטי להיערכות המגזר היצרני. בתנאים הנוכחיים, ולא חשוב עד כמה תרצה לעזור, אתה לא מסוגל לפתור את בעיית היסוד של התעשייה או החקלאות או התיירות. יותר מזה, התערבותך קצרת הטווח בשוק המטבע, המנוצלת לעשיית גלים על ידי הספקולנטים, מפירה את היציבות ועלולה לגרור אחריה נזקים (כגון הגברת תנודות האינפלציה).
 
אבל ההתנסות בחודשיים האחרונים בכל זאת אינה לגמרי מיותרת, כי היא ממחישה היטב את גבולות יעילותם של שינויי הרבית או רכישות הבנק המרכזי בקביעת שער השקל. לא על אלה שרגא ברוש וחבריו היצרנים צריכים להילחם, אלא על הזכות לדעת את העובדות הנוגעות לסחר המטבע בישראל. בנק ישראל, האחראי על התחום בתוקף תפקידו, חייב ללמוד ולהביא לידיעת הציבור מיהם המוכרים והקונים הגדולים – האם מנהיגי השוק הקבועים או אורחים מזדמנים? האם הם ישראלים או זרים? לאיזה מטרה מיועדות ההמרות – לייצור או לספקולציה? מהיכן מגיע הכסף – ממקורותיהם הפרטיים של השחקנים, מאשראי מקומי, או מאשראי זר?
 
כל הפרטים האלה נחוצים לגיבוש מדיניות מטבע מציאותית. בנק ישראל הוא המועמד הטבעי לאסוף אותם בתוקף תפקידו. אבל הוא אינו המועמד הבלעדי להכרעה. המידע הזה צריך להימסר לציבור, ולשמש בסיס לדיון ציבורי. כן, הציבור צריך להבין ולגבש דעה על חופש תנועות ההון, על האשראי להימורי מטבע הניתן על ידי הבנקים ושאר הגופים המוסדיים, ועל ניטור מנגנוני הפעולה של חדרי עסקות המטבע.

 
פעם בשנה, היא נוסעת לכריסמס סייל. פיג'מה עם תחרה, סוודר לבעל (100% צמר טלאים), ג'ינס לבת בטופ שופ ומחזמר. זכותה של גב' כהן, להילולה השנתית שלה, תעמוד למבחן בחודשים הקרובים.

נכון, גב' כהן דווקא מוציאה מטבע זר – מה שמעלה את שער החליפין של השקל, בניגוד למגמת ירידתו לאחרונה. אבל עיסוק בשאלת שער החליפין הוא תמיד דו-כיווני, והתערבות בנק ישראל בסחר המטבע, בשבוע שעבר, אומרת כי מדיניות שער החליפין משנה את פניה.

מחזור הייסוף הנוכחי של השקל נמשך בעקביות מאז אמצע פברואר 2006. ייסופו, לעומת הדולר, מסתכם באותה תקופה בכ-26%; ולעומת האירו, בכ-4% בלבד. מזווית אחרת, באותו פרק זמן, יוסף האירו מול הדולר בכ-24%. כלומר, רוב ייסוף השקל לעומת הדולר בשנתיים האחרונות, הוא חלק ממגמה כללית של ייסוף המטבעות העולמיים לעומת המטבע האמריקאי.

לכאורה, ועל פי הפרשנות השגורה, אם השקל הולך יחד עם האירו והמטבעות האחרים, הכל בסדר. אבל, כקביעת התיאוריה המצדיקה את חופש המטבע, שער החליפין הוא השתקפות כוחות היסוד במשק – אלה שאחראים לצמיחה, ובעיקר היבוא והייצוא. סחר החוץ של ישראל נערך, בחלקו המכריע, במונחי דולרים. כלומר, שער החליפין של השקל לעומת הדולר הוא המדד הרלוונטי, והתחזקותו עומדת בניגוד למה שאמור לקרות כתוצאה מעודף היבוא השורר בישראל מאז סוף 2006, ראשית 2007.

אי-התאמה זו של שער החליפין למגמות היסוד המשקיות היא אחת ההוכחות לטענה הנשמעת לאחרונה מפי התעשיינים ושאר הגורמים העוסקים בכלכלה יצרנית, בניגוד לכלכלת כספים, לאמור: שער החליפין של השקל נקבע בשוק משלו, ועל סמך גורמים שלעתים קרובות מנותקים מגורמי היסוד המשקיים במשך תקופה ארוכה.

שער החליפין של השקל נקבע בכמה חדרי עסקות בישראל, אליהם מוזרמים ביקושים והיצעים – לכאורה, כמו מחיר העגבניות במחנה יהודה. אלא, שבניגוד לעגבניות שהן מוצר מתכלה, הדולרים או השקלים ניתנים לאגירה בבנקים, בחברות השקעה, ומתחת לבלטה. היכולת הזו לשליפת המטבע בעיתוי הנבחר היא שמקנה לו את אפיו הספקולטיבי. (ואגב, גם בעגבניות ניתן לנהל מעין ספקולציה על ידי ויסות שטחי גידולם, אבל זו אופרה אחרת).

גורמים שיש בידם כספים, או שמסוגלים ללוות סכומים ניכרים בבנקים, יכולים לגרום לייסוף השקל על ידי מכירת מט"ח ורכישת שקלים. משהם נוכחים שמספיק תמימים הלכו אחריהם, ושער השקל ירד דיו, אותם גורמים מוכרים את השקלים שברשותם, וגורפים לידם יותר דולרים משהוציאו בהתחלה.

ספקולציה, משמעה, ששער המטבע מנוהל על ידי גורמים שלא נבחרו בהליך דמוקרטי, וטובת הכלל לא תמיד עומדת לנגד עיניהם. את הטענה הזו, מן הסתם, לא כולם יאמצו. אבל, עובדה, בנק ישראל טרח בשבוע שעבר לקנות דולרים, בניגוד להימנעותו המוצהרת בגאווה מכל התערבות, מאז 1997.

תגובתו הנחרצת של הבנק המרכזי מעלה לדיון את הנסיבות שבהן מותר לו, ואולי הוא אף חייב, להתערב. היא קוראת להגדרת דרכי ההתערבות הרצויות – מדיניות רבית, כניסה לסחר המטבע, ואולי חזרה להשגחה מסוימת על מרכיבי הביקוש וההיצע, והטלת מגבלות או איסורים על חלקם. לשם כך, חייבים לעורר מחדש את השאלות שהורדמו מאז סוף שנות ה-80 – בעשרים שנות ההתפעמות מהשוק החופשי.

הגיע הזמן שהציבור ישאל, מי מזרים את הביקושים וההיצעים הגדולים לשוק המטבע, בתקופות רגועות ובימים סוערים. הרבה אגדות נשמעו בחודשים האחרונים על משקיעים זרים שבאים לעשות סיבוב על השקל, ועל ישראלים שאוהבים לשחק במטבעות. לא נשמע קול מוסמך שאומר: הנה, אלה נכנסו לשוק ביום ב', ואלה ביום ג'. תחקיר עקבי שייעשה, יאתר את השחקנים הגדולים, למרות נטייתם להסתוות.

שוק המטבע הוא הזירה שבה מתבצע המסחר. הוא ניזון ממלאי הכסף במדינה באותו רגע: שקלים מתוך העוף בפריזר, שדחוף להם להפוך לדולרים, או דולרים שמשתוקקים להתהפך. אבל, לאורך זמן, אספקת הכסף לשוק המטבע תלויה בזרימת הכספים אל המדינה, והחוצה ממנה. ולכן, דיון רציני בהסדרת שוק המטבע, צריך להיות מלווה גם במיון תנועות ההון: כמה מהכסף שנכנס למדינה הוא של זרים שבאים לסיבוב מהיר, כמה של ישראלים, שעשו את הסיבוב שלהם בחוץ ומתגעגעים לחומוס-טחינה, וכמה של יצואנים שמביאים תקבולים, או אזרחים שחזרו מחו"ל ולא רוצים להחביא יואנים סיניים במגירה.

גב' כהן במסלול מרקס אנד ספנסר? הוצאתה השנתית, יחד עם הוצאתם של כל חבריה בישראל על בילויים בחו"ל, עומדת כבר תקופה ארוכה על כ-3 מיליארד דולר בשנה. מה זה, לעומת היקף הסחר היומי בשוק המט"ח (כ-2.5 מיליארד דולר), או לעומת המיליארדים שמהמר מטבע בכיר משחיל לשוק ביום טוב? מיותר להרחיב, אין טעם לחבל בגאוותה של גב' כהן על היותה אזרחית של מדינה מתקדמת וחופשית.

מפעל היי-טק מקים בסיס שיווק ושירות בקליפורניה? ברכותינו, יש להקל עליו ככל האפשר. אם כי, כדאי לעתים לערוך ביקורת על ההתאמה  בין דיווחיו על יבואו, ייצואו והשקעותיו, להעברות הכספים המקבילות.

אוליגרך תימני רוכש את מכבי פתח-תקוה?  יתכן שזו דרכו המתוחכמת והיעילה להזרמת כספים דו-כיוונית. תועלתה של הרכישה לכלכלת ישראל עוד לא הוכחה, ובעת משבר פיננסי עולמי, אולי כדאי לחשוב על הנוסח האדיב שבו יובהר לאוליגרך שמעורבותו מאד רצויה, אך לא בבית ספרנו.

בעל הון ישראלי בונה קניון באבו-דאבי? יופי, השלום יפרח, והירי על שד
רות יופסק עם הנחת אבן הפינה. טוב, נסחפנו, לא כל הימור נדל"ן של יזם ישראלי, שמנפיק את חברתו המצליחה לקופת הגמל בבעלות גיסו, צריך להתקבל בהתלהבות. גם לא כל מתן אשראי, על ידי הבנקים, למימון העסקות רבות המעוף האלה. כאן, בסוגיות האלה, כל מי שאיכות החיים בישראל חשובה לו, חייב להתעקש על זכות השאלה.

 
לא יודעת איך, אבל יודעת מתי. ממש בשנייה שהוא יקפוץ ב-10%. ועוד יותר, בשנייה הבאה, כשהרבית תזנק אחריו.

זה אינו תסריט אימים דמיוני. פיחות ניכר ומכת רבית בעקבותיו, היו כאן כבר יותר מפעם אחת מאז סוף שנות ה-90. האירוע הזכור ביותר הוא זה של אוקטובר 1998. ב-8 לחודש, עף שער החליפין של השקל לעומת הדולר ב-5%. מראשית אוקטובר ועד השמיני בו, השער המריא בכ-12%.

החגיגה נפסקה רק לאחר מסע מילולי: פנייה לציבור של נגיד בנק ישראל דאז, יעקב פרנקל, ושר האוצר, יעקב נאמן. ולאחר עוד מסע אילם: הקפצת רבית בנק ישראל בשתי מנות – 2% כל אחת. כך שאם בראשית אוקטובר, טרם המשבר, ישבה רבית בנק ישראל על 9.5%, הרי ב-15 לנובמבר, מועד הזזת הרבית השני, היא הובאה ל-13.5%. רק באפריל 2000 היא הוחזרה לרמתה שמלפני המשבר.

מה עושה למשק אירוע כזה? ב-98, תגובתם היעילה של פרנקל-נאמן השיבה את הסדר די מהר על כנו, ומנעה התפתחות אינפלציה. אך הרבית הגבוהה, שנותרה במשך חודשים ארוכים, העיקה על העסקים ומשקי הבית. רבית גבוהה בולמת השקעות, ואף מכבה את התלהבותם של משקי הבית לפתיחת משכנתאות חדשות וסתם בזבוזים. כתוצאת כל אלה, שנת 99 הייתה שנה של גידול מתון בתוצר (2.5%), ואפילו נסיגה קלה בתוצר לנפש (0.1%-).

פיחות כזה, ספונטאני, הוא אחד ממפגעיו של שער החליפין החופשי. המפגע החלופי לו הוא ייסוף בלתי נשלט, כלומר התחזקות עקבית של שער החליפין. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. מאז שיאו – 4.994 ב-11 ליוני 2004, שער החליפין שקל/דולר יוסף ב-27%, והוא עומד היום על 3.65. ייסוף מתמשך מוזיל את סחורות היבוא במונחי שקלים, ומייקר את הייצוא במונחי מטבע זר. כך, היצרנים בישראל מוכים פעמיים: גם במגרש הביתי על ידי הסחורות הזולות מבחוץ, וגם בתחרות הבינלאומית על ידי המחירים העולמיים שבמקרים רבים מוכתבים להם, ולא מותאמים לאילוציהם.

תגובתם של התעשיינים בדרך כלל אינה מיידית. רוב עסקות הייצוא נחתמות לפחות לחצי שנה מראש, ולעתים קרובות למספר שנים קדימה. גם היצרנים לשוק המקומי אינם ששים לסגירת קווי ייצור ופיטורי עובדים, ומעדיפים לספוג הפסדים בלית ברירה. אבל נפילת התוצר והאבטלה תמיד מגיעות, אם כי בפיגור.

עכשיו, כשראינו מה שער חליפין חופשי יודע לעשות, בואו נתעכב על האבחנה בינו לבין שער חליפין מנוהל.

שער חליפין מנוהל הוא משטר המטבע ששרר כאן מקום המדינה ועד לשנות ה-90. במשטר של ניהול מלא, הממשלה קובעת את שער החליפין של השקל מדי פעם, והוא נשאר בערך זה עד שהיא מחליטה לשנותו. בגרסה של ניהול חלקי, השער חופשי בטווח מסוים של ערכים, והממשלה מגינה על אותו טווח באמצעים העומדים לרשותה, כגון מכירת וקניית מטבע זר, או התאמת הרבית. גרסת ההתערבות החלקית נודעה כאן כרצועת הניוד האופקית, ולאחר מכן האלכסון.

ומהצד השני, שער חליפין חופשי נקבע על ידי ביקוש והיצע, ממש כמו מחיר עגבניות במחנה יהודה. רק שכאן הבסטה היא חדרי העסקות שאושרו לצורך זה על ידי הממשלה. מרכזם, בישראל, בשלושת הבנקים הגדולים. בחדרי עסקות אלה הביקוש הוא השתקפות פניות האנשים לרכישת דולרים, או כל מטבע זר אחר, וההיצע הוא השתקפות הצעותיהם למכירת מטבע זר.

הדברים יובהרו יותר אם נאמר שכל רכישה של מטבע זר היא, כמובן, הצעה של שקלים, ולהיפך. כך שהביקוש וההיצע למטבע זר, בעצם, מוכתבים על ידי תוכניותיהם הכלכליות של תושבי המדינה. נסיעה לחו"ל, למשל, או יבוא נעליים איטלקיות, מחייבים רכישת מטבע זר על ידי יבואן או גורם פרטי; וייצוא תוכנה או אירוח תיירים מעביר מטבע זר לידי ישראלים, שעל פי שיקוליהם מחליטים אם מקומו הראוי הוא מתחת לבלטה בחדר השינה, או כהיצע בחדר עסקות.

עד כאן, זרמי הכספים שהם תמונת ראי של הפעילות הריאלית במשק. אבל במשקים בעלי תנועות הון חופשיות, כמו המשק הישראלי מאז שנות ה-90, מגיע לחדר העסקות גם הרבה כסף לשהות קצרה – כסף שרוצה לשחק עם כסף.  כסף של זרים שרוצים לקנות מניות כאן, כסף של ישראלים שרוצים ללוות בחו"ל, כסף של ישראלים וזרים שרוצים לשחק משחקי מטבע. הכסף הזה, חובב השעשועים, משווה את הרבית כאן לרבית בחו"ל, ומחליט איפה כדאי לו יותר ללוות או להלוות. הוא בודק את שער החליפין של המדינה, ומעריך אם הוא נמצא במקום הגיוני, או שעל פי כל נתוני היסוד הכלכליים הידועים מתבקשת הזזתו מעלה או מטה.

ואז, אם כסף כזה מחליט שהשקל, למשל, מיוסף מדי עכשיו, הוא יכול לקנות שקלים תמורת הדולרים שבידיו, ולמכור אותם לאחר הפיחות המתקן תמורת הרבה יותר דולרים. הוא יכול גם, אם הוא מספיק עשיר, או מספיק מקושר עם גורמים נותני אשראי, להשיג מיליארדי שקלים, להזרים אותם לרכישת דולרים בשוק הישראלי, וכך לגרום לפיחות, שיעשיר אותו בן לילה, להתרחש. כמובן, שלא כל תרגיל כזה נוחל הצלחה. אבל, תחושותיהם של מספר סוחרים גדולים לעתים קרובות מזיזות את השוק בחדות ובפתאומיות.

מדברים הרבה על "הגיונו" של שער החליפין, ועל כך שב"טווח הארוך" הוא אמור לשקף את ערכי היסוד במשק: ייצוא, יבוא והשקעות "אמיתיות". אבל מאז שתנועות ההון לטווח קצר הפכו להיות חופשיות בכל העולם ובישראל, ההיגיון הזה הפשוט הוא לא הדומיננטי בשוקי המטבע. ובפרקי זמן לא מעטים ולא קצרים, רואים ייסופים ופיחותים שיכולים להיחשב תמוהים על פי ערכי היסוד.

נראה שימים אלה הם פרק זמן כזה. יתכן אפילו שהתחזקותו המופלאה של השקל לעומ�
� הדולר – כ-2% תוך מספר שעות לפני יומיים – היא עדות לכך שהבחשנים בשוק המטבע בוחשים עכשיו במרץ: מרימים את השקל לשיא, כדי שאפשר יהיה להפיל אותו כמה שיותר בימים הקרובים. ואז, כשהם יחגגו את עשיית המכה, או, קצת אחרי, כשנגיד בנק ישראל יזניק את הרבית, תבינו מה שער חליפין חופשי יודע לעשות.

 
קבוצת צעירים, שהכלכלה והחברה בוערות בעצמותיהם, מנסה לקדם שיח בין הבוחרים לנבחרים. הקבוצה, באתר עבודה שחורה מציגה שאלות נוקבות לחברי הכנסת, בעיקר מהעבודה ומפלגות שמאל אחרות. הצעירים שואלים, הח"כים משיבים, והציבור עוד לא מצטרף בהמוניו.

איך לגרום לציבור להיות מעורב? זו השאלה שהציב לי איתי אשר מהקבוצה. ותשובתי, איך לא, היא קצת מורכבת. הציבור, על פי הרגשתי, עייף ומותש ושומר את כוחותיו לשמירת מקום העבודה שלו. הוא פונה, לעתים, לחברי הכנסת בבעיותיו האישיות. אך אינו מאמין בהתגייסותם הכנה להנעת שינויים גדולים יותר.

הציבור רואה כי חברי הכנסת מהעבודה וחברותיה לדעה מתמקדים בעיקר בחקיקה חברתית. הם מנסים לחוקק חוקים שיגנו על העובדים, נלחמים על הגדלת קצבאות הביטוח הלאומי, ונאבקים בגבורה על כל שקל בתקציב החינוך והבריאות. הכל מלא כוונות טובות, אך התוצאה לא ממש מרשימה. זאת, בגלל הסביבה הכלכלית בה ישראל שרויה בעידן הגלובליזציה.

ניקח, לדוגמא, את החקיקה בתחום העבודה. החוק אמנם קובע שיש לשלם ביטוח לאומי או דמי הבראה לכל העובדים. אך מעסיקים רבים אינם מצייתים לו, ורוב הנפגעים לא יעמדו על דרישתם גם אם מערכת האכיפה תהיה הדוקה יותר. מה אנחנו מדברים על פועלים קשי יום? אקדמאים בכירים, בחוזה אישי, הם חסרי אונים מול המעסיק. כל עורך דין יאמר לכם את זה תמורת סכום דולרי הולם. לתבוע מעסיק גדול? It's not done.

ברור לגמרי, שבחברה מתוקנת לא מגיעים לתביעות כאלה. אך ישראל כבר מזמן אינה חברה מתוקנת. מה שמוביל לשאלה היפה מה קודם למה: קלקול הערכים לאימוץ כללי הגלובליזציה או להיפך. אבל, כעת, מה זה משנה. במציאות הנוכחית הממשלה באמת צריכה להקפיד על גירעון התקציב שלה. המעסיקים בענפים הנתונים לתחרות בינלאומית, כגון תעשייה, או תיירות, או חקלאות, באמת מוגבלים ביכולתם לתגמל את העובדים. והשאר, מעסיקים בשירותים המקומיים, למשל, למה שלא ינצלו את הנורמה המתירנית.

ולכן, הציבור היום מתייחס בחיוך ציני לכל חקיקה חברתית. הוא קולט היטב את המגבלות שהגלובליזציה משיתה. וכאן מתחילה תשובתי על "איך לגרום לציבור להיות מעורב". קודם כל, צריך לגרור את המפלגות לדיון כלכלי רציני. מאמר יפה של משה פוקסמן, המזכיר האקדמי של מרכז מורשת בגין, מתאר את המהפך הפוליטי של 1977 (TheMarker 29.10.07). טענתו העיקרית היא כי המהפך היה מושתת על הצגת אלטרנטיבה כלכלית ברורה למדיניות הסוציאליסטית של ה"מערך", העבודה בגלגולה הקודם.

וכך אמר בגין לציבור באחד מנאומי הבחירות שלו: "שתי השקפות ניצבות היום בישראל – סוציאליזם וליברליזם. הסוציאליזם שלכם פירושו נישול המעמד הבינוני והחרבתו, שעבוד הפועל ועוניו. הליברליזם שבו אנחנו מאמינים פירושו חירות לאדם ודאגה לאדם. במילים אחרות – חירות וצדק המשולבים יחדיו". וכדי להבהיר את כוונתו, בגין הכריז על הסרת הפיקוח על מטבע חוץ חמישה חודשים לאחר היבחרו לראש ממשלה.

התזה של בגין עומדת כבר 30 שנה למבחן. נראה, שעכשיו ברור שהיא אינה ממלאה חלק גדול מהבטחותיה. משק קטן, שהוא באופן בלתי נמנע גם משק עתיר יבוא וייצוא אינו יכול להרשות לעצמו להיות פתוח וליברלי כמו הענקים. הוא חייב בהגבלה מסוימת על היבוא שלו, בהכוונה מסוימת של שער החליפין, ובבקרה די רצינית על תנועת הכספים ממנו ואליו. מה גם, שאצל נותני הטון בכלכלה העולמית (ארה"ב והאיחוד האירופי) משתררת יותר ויותר הדעה על הצורך בנסיגה מסוימת מהחופש הכלכלי המופלג של שנות ה-90 וראשית ה-2000.

הנסיגה הזו, הזהירה והעדינה מהגלובליזציה, נותנת קצה-קצהו של מפתח ללב הציבור. ואם הח"כים של העבודה צמאים לקשר עם ציבור אכפתי ומעורב, גם הם צריכים לחזור להיות מעורבים. לא בחקיקה חברתית, שנתפשת היום כמניפולציה תקשורתית חביבה גם על ידי הכי לא מתוחכמים, אלא בתוכנית כלכלית אלטרנטיבית. תוכנית סוציאל-דמוקרטית לעידן הגלובליזציה. ה"מהפך" של העבודה. טוב, לא השם הטראומטי הזה.

מלון ביוון. מאתיים קילומטר צפונית לאתונה. חדר די מרווח ונקי. 5 כוכבים, אולי בגלל הספא והמרחצאות הצמודים. כי מבחינת הפרטים הקטנים, הרושם דל. המגבות קטנות וישנות, אין ממחטות נייר, אין כובע רחצה, אין אפילו קומקום להכנת קפה עצמית. מישהו בהנהלה מתאמץ לסחוט עוד כמה אירו ליום מכל חדר, על ידי קימוץ בהוצאות ודחיפת האורחים לשירותים שגובים תשלום מחוץ לחבילה.

לא, אני לא מתכוונת לקטר – באנו לטייל, בקושי היינו בחדר – אני רק רוצה למצות כמה רשמים כלכליים. כמו, למשל, הרכב האורחים במלון. די הרבה יוונים קשישים, כנראה מגיעים באופן קבוע למרחצאות. רוב מכריע של גרמנים בקבוצות, מאסה נכבדה של צרפתים. והשאר, בודדים מפה ומשם. בולט לעין היעדרם של אמריקאים – תיירנים מקצועיים, אוהבי יוון ואירופה ידועים. אבל גם דולריסטים, דולר שהולך ומאבד מערכו כלפי האירו. מה שמביא אותנו למטבעות לאומיים וגלובליזציה פיננסית.

יוון היא אחת מ-13 מדינות האירו מאז ראשית 2001. זה אומר שאין לה מטבע משלה. אם, למשל, בתהליך מתמשך, שכר העבודה ביוון עולה, כושר התחרות הבינלאומי שלה נשחק. בעבר, כאשר היה לה מטבע משלה, פעלו במצב הזה כוחות שהביאו לפיחותו, משמע, לקביעת יחס המרה חדש בין הדרכמה לאירו ולמטבעות האחרים. פחות אירו, פחות דולר עבור כל דרכמה, פירושו שתעריף המלון או השמן זית שזינק בדרכמות, עדיין לא קפץ כל כך במונחי דולר ואירו. מנגנון התאמה זה עכשיו מושבת.

אילו יוון הייתה חברה דומיננטית באירו, תהפוכות היבוא והייצוא שלה היו משפיעות חזק על מעמדו. אבל, יוון היא אחת מאותן מדינות נגררות. הטון באירו ניתן בעיקר על ידי גרמניה, ובמידה מסוימת גם על ידי צרפת. זה משליך על יכולתו של מלון יווני לספק כובע רחצה לאורחים, וגם על יכולתם של תושבי אירופה מחוץ לאירו, או אפילו תושבי מדינות האירו הפחות קובעות להתארח ביוון. ומכאן, הנוכחות השלטת של הגרמנים והצרפתים.

האירו, למרות שהוא מטבע כל-אירופי, במהותו הוא הכי הרבה גרמני. גרמניה, ככלכלה החזקה ביותר באיחוד, היא המשפיעה הגדולה על ערכו. גם תפישת העולם שבבסיסו גרמנית בעיקרה. כל ניהולו מושרה על ידי הטראומה של שתי מלחמות העולם – השאיפה לשילוב כלכלי אירופי כחסם בפני מלחמה, והמשמעת הפיננסית המופלגת כחסם בפני היפר-אינפלציה. צרפת, כשנייה בחשיבותה לגרמניה באיחוד, גם היא מטביעה על האירו את חותמה. כך, שהתכתשויות גרמניה-צרפת על האירו וסביבו הן מעשה של יומיום. שאר מדינות האיחוד הרבה פחות נשמעות.

זה, בסופו של דבר אומר, שהאירו תפור למידותיהם של הגרמנים ושל הצרפתים. הם מכוונים אותו כך ששכר העבודה אצלם יפיק ממנו את המרב – אם בעסקותיהם בחוץ או ברכישותיהם המקומיות. עובדה, ביוון, חברת גוש האירו, רוב האורחים הם גרמנים וצרפתים. בתורכיה, השומרת על מטבע משלה ולכן על גמישות רבה יותר במחירים הנקובים במטבע זר, מגוון הלאומים המתארחים גדול הרבה יותר.

למה כל זה חשוב? כי סוגיית המטבע היא שאלה עיקרית ובלתי פתורה בניהול המקרו-כלכלי של ישראל. שקל בעולם של מטבעות רב-לאומיים – זו בעיה. הצטרפות כמדינה חלשה וקטנה לגוש מטבע – גם זו בעיה. ולא שמישהו מגוש האירו או הדולר מייחל להצטרפותנו. הפיתרון, בעיני, הוא שמירה על מטבע לאומי תוך קיום התנאים המתחייבים. ובקצרה, פחות פתיחות לתנועות הון וליבוא, שמקטינה את השליטה במטבע הלאומי. על כך במאמר נפרד.

אבל, בינתיים, בואו שוב נחזור ליוון. היא בחרה להיות חברה זוטרה באיחוד האירופי ובאירו, כפי שישראל תהיה (ולא בקרוב) אם חלומם של כמה כלכלנים אצלנו יתגשם. יוון מאבדת בהדרגה את מעמדה התחרותי. רוב תיירי הנופש הלא-עשירים מעדיפים כבר היום את תורכיה. מה יוון מקבלת בתמורה? תנופת פיתוח אדירה בכבישים, שעל פי השילוט בצד כנראה נתמכת על ידי האיחוד האירופי.

החברות באיחוד מוסיפה ליוון אמצעים, אך מצמצמת את חופש הבחירה התקציבי הפנימי שלה. לאיחוד, תנאי תקציב מחמירים שהוא מחיל על חברותיו. זה אולי אחד הגורמים לצמצום הסבסוד החקלאי. או, לפחות, על פי התרשמות מביקור קודם שלי בפלפונז, המון שלטים על מכירת נדל"ן בלב מטעי הזיתים הקסומים. עיירות שלמות שכל רחובן הראשי הוא סוכנות נדל"ן אחת גדולה.

כבישי אורך נוחים, ניוון החקלאות, ייקור התיירות העממית – לאן זה מוביל? להפיכת יוון לבית הקיט של עשירי אירופה. זה טוב? זה רע? זו הגלובליזציה.