אל תשאלו אותי איך פתאום קפצה לי המילה הומור. אולי בזמן קריאת ספר כלשהו. אבל מאחר שהיא קפצה, ברור לי שבלי הומור אין כתיבה טובה. נחשוב לרגע על שני סופרים שאני אוהבת, שני סופרים רציניים ומכובדים: תומאס מאן ופיודור דוסטוייבסקי. בכתיבתם מסתתר לא מעט הומור. אצל מאן ב'הר הקסמים' וב'בית בודנברוק', תמצאו כמות של הומור בריא. אצל דוסטוייבסקי, אני מחבבת במיוחד את הספר 'אידיוט', שבו לתחושתי הוא צוחק על עצמו כאדם צעיר ונאיבי.
חיפשתי באינטרנט כנס 'עיונים בכלכלה', כך נקרא פעם כנס הכלכלנים השנתי בישראל. כמובן שלא מצאתי. רק עכשיו עודכנתי כי הכנס יתקיים ב-22.6 באוניברסיטת תל אביב, אבל הם לא הכי מאורגנים. במקום זאת, נפלתי על כנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה, המתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה. כנס מכובד, כך התרשמתי. לא הייתי שם אבל קראתי דיווח מכובד של סבר פלוצקר בידיעות אחרונות, שכותרתו הדרמטית היא 'פסגת הפחד'. כולם אמרו שיהיה רע. כולם אמרו אותו הדבר בשלל מילים.
זה התחיל בחברה קטנה בשם גיימסטוק, ונמשך עד למחיר המתכת כסף. מניות ופריטים שהיו בתחתית – לכאורה בצדק, אך גם בעזרת גופי השקעה גדולים – קפצו פתאום בגלל התארגנות באינטרנט. הפסדי ענק נגרמו לגופים המשקיעים, עד שהכיוון התהפך, ו'העממיים' משלמים כרגע על תמימותם. הוויכוח הנצחי על שוק ההון שוב מתחדש. האם מריצי המניות כלפי מעלה הם ריקים ופוחזים, שלא מבינים דבר? האם הם מפרים כללי הוגנות בורסאיים? מהם כללי ההוגנות, אם הרצת מניות כלפי מטה, בסגנון ארה"ב, מוגבלת במדינות מסוימות, ואסורה לגמרי באחרות בעת משבר.
לא הייתי מצליחה לחדד בעצמי את ההבדל בין התכנון הכלכלי שבו התנסיתי במשרד התעשייה והמסחר, לתכנון הכלכלי שהופעל בברית המועצות עד לפירוקה בשנת 1991. חברתי הטובה, גניה גורביץ', היא שעזרה לי במשימה.
עידן השוק החופשי 