במוצאי יום הכיפורים יצאנו לסיבוב המלא. הסיבוב המלא הוא הסיבוב שמתחיל בבית, עולה עד לטיילת, הולך לאורכה וחוזר. כו-לה חצי שעה. כשחזרנו, סיכמנו מה ראינו. ומעניין, שנינו שמנו לב לריק שלפני בית הכנסת שבפינת הבית. עד לפני שנתיים, הצטופפו שם בחוץ המוני אנשים וחיכו לכל נדרי. ברחובות שמסביב אוסף עצום של ילדים רכבו באופניים, גלשו בקורקינטים. עכשיו, שקט, רק אלה שבתוך בית הכנסת נמצאים.
איך מודדים רמת חיים? מה הבעיה, תגידו לי, הכנסה לנפש. אבל הכנסה נמדדת בכסף, וכסף הוא מדד בעייתי. מה עושים עם אינפלציה? טוב, אני יודעת כמובן, אבל השאלה היא איך מודדים אינפלציה באופן בלתי מוטה. איך עושים השוואה בינלאומית? האם שערי החליפין הם מדד מדויק? טוב, הבנתם שממש לא, אז בואו נדבר על אינדיקטורים ממשיים.
האמת היא שאני ובן זוגי לא מתים על מלון אלמה בזיכרון. אבל הבנות שלנו כן. כך יצא, שביום ראשון שעבר, בשעות אחר הצהריים המוקדמות, מצאנו את עצמנו, שלושה זוגות, עומדים בקבלה עם עוד מיליוני אנשים. טוב, מיליונים זו הגזמה, אבל היו שם באמת המונים, עם המוני ילדים. בדיעבד, התברר שהם באו רק ליום אחד, יום עיון של משרד החינוך, עם משפחות.
טוב, התחלה לא מבטיחה במיוחד, אבל זה השתפר עם הזמן. ישבנו על המרפסת מול הים. נוף נפלא, ורוח קרירה נושבת. מזכירה לכם, זו התחלה של שבוע החמסין, בירושלים לא הרגשנו שיש אוויר. ודווקא כאן, בזיכרון, 5 מעלות פחות. 5 מעלות זה המון תמיד, במיוחד ביום חם. ורוח נעימה כל הזמן. קלטנו את ההבדל במיוחד ביום השני.
יצאנו למדרחוב זיכרון לטייל. היה מלא. אנשים מכל הארץ. התיישבנו בבית קפה לשתות יין. כן, יין בחמסין הנורא. היה מלא גם בבית הקפה. הפיצה הייתה לא רעה, וזה לפני ארוחת הערב המפוצצת במלון. האוכל באלמה לא רע. ושוב, אני לא מתה עליו. מה שהפליא אותי, וזו פעם שנייה שלנו שם, הוא ההיעדר המוחלט של תפוחי אדמה כתוספת. רק אורז. מה, הם בולגרים?
אבל הם מגישים עוגות טובות לקינוח. זה בהחלט כיף. זה מזכיר לי ששם חגגו את יום הולדתי ה-80. הפתעה, הבנות שלי ארגנו. הגענו כל המשפחה, עם כל הנכדים. אנשי אלמה היו נחמדים ודאגו לנו לחדר לטקס. כולם בירכו אותי, זה היה משמח ומרגש. לאחר מכן, הם ארגנו לנו שולחן אוכל ענק נפרד. גם זה היה יפה מצדם.
אז מדוע אני ובן זוגי לא מתים על אלמה? נשים בראש את פינת הישיבה שלהם בחדר. ספה מיוחדת, כביכול, שאין שום דרך לשבת עליה בנוחות. תגידו, בשביל מה זה טוב, ומה אם בן אדם רוצה לשבת ולקרוא. אין לו איפה, חוץ מאשר על המרפסת, ולא נגזים, בכל זאת חם ואור מסנוור.
אה, ושכחתי את האמנות. בזה המלון מייחד את עצמו. אמנות מודרנית ישראלית בכל המסדרונות. אמנים שמשום-מה לא מדברים אליי. הסתכלתי בתמונות, ולא הבנתי מהן הן אומרות ומדוע הן נחשבות. אני יודעת שאני מפגינה בורות, ובוודאי תמימות. אסור לומר את הדברים האלה בקול רם. אבל, אלוהים, קשקוש בעיניי הוא קשקוש. לא אומר לי כלום.
ואז, הגיע יום שלישי. קמנו, ארזנו, נכנסנו לרכב. אמרנו יפה שלום. כן, היה נורא חם. אפילו לא נסענו לחוף טנטורה.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
מה אתם יודעים על אשדוד? אני לא ידעתי שום דבר, חוץ מביקור חד-שנתי במסעדת אידי היפה והטעימה במזרח העיר, בערך פעם בשנה כשהבת שלי מנג'סת. ידעתי גם שזו העיר שאליה עברו משכירי הדירה הראשונה שלנו בירושלים. אלה שהעיפו אותנו אחרי שנתיים, מספר חודשים לאחר שבתנו נולדה, לפני שנסענו לחו"ל, כי לא התאים להם להשכיר דירה באמצע השנה. זהו, וזה הכל. עכשיו גיליתי שהיא העיר השמינית בגודלה בארץ. גדולה יותר מבאר שבע, קצת קטנה מנתניה ומבני ברק. עיר של כ-229 אלף איש, על פי אומדן של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ושל כ-258 אלף איש על פי רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים.
הגענו לאשדוד, כרגיל, למסעדה לכבוד יום הולדתה של נכדתנו. ושלא כרגיל, דילגנו על אידי, והלכנו למסעדה במרינה, שהתבררה כמסעדה רוסית. מבחינת היופי והאוויר, זו הייתה בחירה נכונה. זה היה בשבת שעברה, השבת של החמסין. ישבנו בחוץ, צמודים למרינה יפה, ורוח קרירה נשבה עלינו. אבל האוכל, אלוהים אדירים, איזה אוכל נורא.
לא ידעתי שאוכל רוסי הוא כזה. דג פורל חסר טעם לגמרי, למרות שהוא היה עטוף בעגבניות ופלפלים, תגידו לי למה פורל על שפת הים. לצדו, תפוחי אדמה קטנים ויפים עטופים לגמרי בשום חי מרוסק. בקושי אכלתי, על כן הייתי מוכרחה להזמין עוגת תפוחים עם גלידה בסוף. זה לא הם הכינו, זה היה מוזמן מבחוץ וסביר. אגב, במסעדה היו רק רוסים. הרבה רוסים.
אז האוכל היה אכזבה. אבל העיר הייתה הפתעה מבחינתי. ראשית, זו עיר ענקית, הנמל הגדול בארץ. נסענו בנמל ממש נסיעה ארוכה, והתפעלתי. העיר עצמה מאורגנת מאד מבחינת תחבורה, כבישים רחבים ונוחים. אשדוד היא עיר דתית במידה רבה. רק 36% מתושביה מגדירים את עצמם כחילוניים. אבל אני מניחה, שהצרפתים, למשל, אומרים שהם דתיים, אבל הם לא ממש דתיים בסגנון מאה שערים. יש באשדוד גם 60 אלף עולי בריה"מ, הריכוז השני בארץ בגודלו אחרי חיפה. על כן הם יכולים לבשל מה שבא להם במסעדות רוסיות. אשדוד הכפילה את עצמה בין 1990 ל-2000, כשהם הגיעו.
אשדוד היא עיר מתוכננת. ככה כתוב בוויקיפדיה וזה מורגש. היא עיר מסודרת מאד. צריך לומר מילה גם על ההיסטוריה שלה. היא הייתה עיר כנענית מבוצרת כבר במאה ה-17 לפני הספירה. במאה ה-12 לפני הספירה, התיישבו בה הפלישתים, שהם כנראה יוונים במוצאם. העיר עברה התרחשויות רבות, ובתקופה מסוימת נהייתה רומאית. במאה השביעית לספירה, היא הפכה למוסלמית. וכידוע, במלחמת השחרור היא נכבשה על ידי ישראל.
בנסיעתנו בעיר, במוצאי שבת, אהבתי לראות את בתי הקפה הרבים הפתוחים בה, וגדושים באנשים. פחוות אהבתי את מגדלי הענק, שבהם העיר מאופיינת. אשדוד היא העיר הצפופה בישראל, מבחינת מספר הדירות במבנה. היא גם העיר הגבוהה ביותר, מבחינת הבניינים שבהם יותר מ-41 דירות. בתור שונאת רבי-קומות ידועה, את זה כמובן לא אהבתי. אבל בסך הכל, התרשמתי מהעיר לטובה. רק אל תלכו לאכול במסעדה רוסית.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
השיחה הזו התנהלה ביני לבין נכדי, כשהתקרבנו לטבריה מצפון. הוא נהג, אני ישבתי לידו. זה איזור שדווקא מצטיין בווילות מפוארות. אבל מולנו ראינו את העיר טבריה. אולי לא ראינו ממש, אנחנו מספיק מכירים אותה כדי לדמיין. על כן הנכד שלי, בן העשרים וארבע, שאל אותי אם אני חושבת שאפשר לשלוף את טבריה מהבוץ. לא רק אנחנו, את זה כל הנופשים הקבועים בה רוצים.
אחד מזיכרונות הילדות המתוקים שלי קשור לבריחה של נורית ושלי מהגן. זה היה ביום שבו באו להזריק לנו זריקות. ברחנו לבית הוריה שהיה בערך חמש דקות הליכה משם. הדרך לשם הייתה דרך עפר ישרה, שבה עברה מכונית אולי פעם ביום. הוריה קיבלו אותנו יפה, נתנו לנו שני עציצים (הייתה להם משתלה) ושלחו אותנו חזרה. כמובן שקיבלנו זריקות. ואל תשאלו אותי מה היה שם הגננת שלנו אז, את זה אני ממש לא זוכרת. אל תשאלו אותי גם מתיי נורית נפטרה, זה היה בערך לפני שנתיים. אז כן, נורית, זכרה לברכה.
במאמר שקראתי במוצ"ש, בידיעות ירושלים, מצוטט מהנדס העירייה שאומר: "קצב בניית המגדלים בעיר רק ילך ויגבר". ומנגד, מרואיינת פרופ. רחל אלתרמן, מומחית לתכנון ערים בטכניון, הקובעת כי "מגדלים כמעט ולא חוסכים קרקע, מאחר שחובה "ליצור רווחים בין מגדל למגדל בגלל משטר הרוחות". עוד מתנגדים מזכירים בעיית תחבורה עקב הצפיפות, ואת הקושי והעלות הגבוהה שבהחזקת מגדלים.
סיפור אחד מהילדות, משום מה, חרות חזק בזיכרוני. זה סיפור מגיל ארבע-חמש. אבי עומד לצאת מהבית. אני קושרת ממחטה נקייה למתלה האחורי של חגורת מכנסיו. הוא הולך ככה לעבודה, אנשים מן הסתם מגיבים. כשהוא חוזר הבייתה הוא אומר לי נו-נו-נו וצוחק. אמי הפולנייה כמובן מלבישה על עצמה פרצוף כועס. אני כמובן אוהבת יותר אנשים שיודעים לצחוק.
די לאחרונה, עדכנו את כל תחזיות הצמיחה ל-2025. התחזיות הכי מוקדמות במחזור זה, פורסמו באוקטובר 2024. ומעניין לראות את הפער בין כל החוזים, פער שלא קיים בתקופה שפויה. משרד האוצר הוא, כמובן, האופטימי מכולם, יצאה לו משום מה צמיחה של 4.3% ב-2025. טוב, ברור, הוא צריך לשמור על איזה שהיא תקווה לגבי הגירעון התקציבי. בנק ישראל, אחריו, מדבר על 3.8%. קרן המטבע הבינלאומית חוזה צמיחה של 2.7%, OECD נוקב ב-2.4%, ו-S&P חושב שהמשק יצמח ב-2.2%. פער ענקי כזה הוא לא רגיל, וברור שהוא מצביע על אי ידיעה מוחלטת.
סיפור ראשון מתקופת הצבא. הייתי צריכה נעליים שחורות צבאיות בסיסיות. עברתי באלנבי, תל אביב, ובחלון הראווה של חנות שהייתה אז ידועה, ראיתי נעלי זמש חצאיות יפהפיות. הן היו ישראליות, כמובן, אז עוד לא ייבאו נעליים. קניתי אותן, והגעתי אתן למסדר הבוקר בצבא. הרס"ר, כמובן, לא התאהב, ופקד עליי להחליף אותן מיד.
עידן השוק החופשי 