לא חשבתי על זה בהיותי ילדה. חשבתי שמבוגרים מתנהגים ככה. אבל, היום, כשאני נזכרת בשכונה שלי, אני מבינה שהם היו מבוגרים אחרים. נתחיל בשכנים שלנו ממול וימינה. הם היו אנשים דתיים. לא פנאטיים, דתיים כמו פעם. היה להם משק ענקי. הם גידלו עופות, הייתה להם גם רפת. היו להם שטחי פלחה. היא הייתה לבנה ושמנה, באה ממשפחה של מתמטיקאים מוכשרים. הוא היה שתקן ונראה בער. אבל אולי הוא לא דיבר, כי הוא עבר פוגרום בלתי נסבל. אני, בכל אופן, לא התעמקתי בזה.
הייתי ילדה, אהבתי את עוגות השמרים שהיא הייתה אופה. אחותה הרווקה, שחייתה אתם ועבדה במשק, הייתה צנומה ושחומה כמו הבעל. הייתי חברה של הילדה עד לגיל בית הספר. אז הלכתי לבית ספר כפר מל"ל של הסוציאליסטים, היא הלכה לבית ספר רמתיים של הבורגנים. היו להם שלוש בנות. הבת הבכורה התחתנה עם דתי ממושב בעמק יזרעאל. אלה היו נישואים מאושרים. ואז, מלחמת ששת הימים, הוא נהרג. אני בטוחה שמשפחתו המשיכה לכבד אותה.
מצידה השני של הגדר שלנו שכנה משפחה לכאורה נורמלית. הוא היה נהג משאית, היא הייתה הזונה של רמתיים. לא זונה שלוקחת כסף, זונה כתחביב. בקייץ היא הסתובבה עם חזייה ועליה מטפחת. שלא תבינו שהיא הייתה חתיכה, היא הייתה שמנה ונפולה. היא כנראה הייתה מרוצה מהמצב. הוא שתק, לא זוכרת אותו אומר מילה.
חלפו שנים, הלכנו יום אחד לפלורנטין לקנות מנורה עומדת. ראינו משהו, ולא הצלחנו להחליט. הסתובבנו בשכונה, והגענו לרחוב שהיה נטוש לקראת שיקומו. לפתע, תפש את עיני משהו מוזר. בחלון הראווה שממול ראיתי המון גולגלות של עז. התקרבנו, וקראנו הקדשה לזכרה של הבת. כתבה אותה כת השטן, או משהו כזה. נשתלתי במקום.
בית אחריהם , שכנה בו משפחה נחמדה. האב התחיל בתור עגלון, והפך לבעל חנות נעליים. היו להם שלושה ילדים. הבת הבכורה, שהייתה מורה, נישאה לעולה חדש, ניצול שואה, מרומניה. סיפרו שהוא מכה אותה. היא הייתה אומללה, חלתה ומתה צעירה. הבן, שהיה חברי הטוב, למד להיות מורה להתעמלות. הוא התחתן, ונולדו לו שתי בנות.
כילד, הוא היה אנרגטי ונחמד. חבר ממש צמוד שלי. כמבוגר, הוא חי חיים מלאי צרות. בשלב מסוים הוא התגרש, ירש את חנות הנעליים של אביו ולא הצליח. סיפרו לי שהוא הפך לאלכוהוליסט. האמת, גם אימו הייתה שותה. אין לי מושג מה הסיפורים שהם הסתירו. הבת הקטנה לא התחתנה, או שהתחתנה והתגרשה. היא למדה באוניברסיטה בירושלים, והפכה למורה, היה לה ילד אחד. היא כנראה חיה חיים סבירים.
עוד משפחה בשכונה היה לה שטח אדמה ענקי. הוא עיבד אותו אחרי העבודה. בשעות העבודה, הוא היה פקיד בקופת חולים. הוא נהנה להתעלל ברופא המשפחה ניצול השואה. בתם השנייה, אחרי האח הבכור, נישאה לבחור נחמד מאד מהשכונה. למרות זאת, היא הייתה מוכת דיכאון. בתם הקטנה, המבוגרת ממני במעט, הייתה חברתי בימי בית הספר העממי. בתיכון היא נשלחה לקיבוץ, למדה כלכלה, וככל הידוע הצליחה. אבל אחותה הגדולה סיפרה לי, שבן שלה התאבד.
אני לא יודעת, לא נראה לי שבכל השכונות מתפתח סיפור כזה. נדמה לי, שכל הורינו היו ניצולי פוגרומים, אנשים שאיבדו את משפחתם בשואה. על כן הם לא שמחו, הפכו להיות אנשים מופנמים.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עידן השוק החופשי 