בראשית שנות השלושים של המאה שעברה הוריי ואחותי הבכורה חיו בתל אביב. אבי עבד כמורה בבית החינוך לילדי עובדים, ובזמנו הפנוי כתב מאמרים בעיתון 'דבר'. באותה תקופה, בן גוריון, שהיה מזכ"ל ההסתדרות, יזם את מה שהתפתח לחברת  העובדים. דהיינו, ארגון כלכלי גדול של ההסתדרות. עורך דבר ברל כצנלסון ואבי התנגדו. הם טענו שההסתדרות צריכה להישאר ארגון עובדים וגוף אידיאולוגי-חינוכי. הם כמובן צדקו, כפי שאנחנו יודעים עכשיו.

אבי כתב ב'דבר' מאמר או מאמרים נגד רעיונו של בן גוריון. בן גוריון כעס והזמין את אבי לפגישה. זו הייתה כנראה פגישה טראומטית שנחקקה בזיכרון. עשרות שנים אחרי, אבי היה עומד באמצע החדר, אצבעו זקורה קדימה וצועק: "אני אוציא אותך מההסתדרות". וזה עוד כלום, כמזכ"ל ההסתדרות, בן גוריון הורה להפסיק לשלם לאבי את משכורתו. אבי, כמובן, המשיך לבוא כל יום לבית הספר, אבל הוא לא קיבל תמורה במשך חודשים.

הוריי היו אז זוג צעיר, ללא קרובי משפחה או מישהו אחר שיכול לעזור בארץ. אמי נאלצה ללכת לחנויות המכולת, ולהתחנן שימכרו לה בהקפה. מישהו, אולי ברל, מצא פתרון לבסוף. אבי נשלח לגרמניה, לסייע בהכשרתם החקלאית של הצעירים היהודיים שהתכוונו לעלות לארץ.

הוריי, עם אחותי, הגיעו לגרמניה בסוף 1934. הם נשארו עד סוף 1936. זו כבר לא הייתה תקופה קלה. היטלר עלה לשלטון בראשית 1933. האנטישמיות הייתה נוכחת בכל מקום. אבי קיבל שם משכורת דלה. אמי לימדה שיעורים פרטיים בעברית, כדי לסייע להתקיים. הם חיו בשכונת פועלים ליד גן החיות, בחדר אחד בדירה. המטבח והשירותים היו משותפים למספר משפחות. אבל אבי לא אמר מילה. חניכי הפנימיות שהוא היה מבקר היו רעבים, ושרדו בעזרת אכילת כרוב.

והאנטישמיות, כאמור, כבר הייתה בכל מקום. הערות על תלתליה הכהים והיפים של אחותי, ואירועי אלימות של נאצים צעירים. אבי למד באותה תקופה ביולוגיה באוניברסיטה. הוא מאד התיידד עם אחד הפרופסורים, וגם האחרים ברובם היו אנטי-נאצים. הם היו מבריחים אותו דרך מסדרונות צדדיים בכל פעם שהפגנה נאצית התרחשה. אותם פרופסורים, אגב, חוסלו על ידי הנאצים בהטבעה במרתף באוניברסיטה מאוחר יותר. מעניין שאבי דיבר על פרופ. הרינג כל ימיו. גם בחודשים שלפני מותו.

בסוף 1936, הוריי החליטו שחייבים לחזור לארץ. הם הגיעו לכאן וכצפוי דילגו על תל אביב. אבי נשלח לנהל את בית הספר לילדי העובדים בגבעת המורה ליד עפולה. לא גבעת המורה שאתם מכירים. בית הספר היה משותף למושבים בלפוריה ומרחביה. מלבדו, היה שם בית חולים קטן ובסיס של חיילי 'ההגנה'. הוריי היו מאד אהובים בעמק. הם לא חלמו אפילו על תל אביב. נדמה לי שהם הבינו אז היטב שלא כדאי להסתכסך עם בן גוריון.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

קמתי בבוקר, וחשבתי שכדאי לפתוח את 'הארץ'. מה יש לי לחפש ב'הארץ'? הוא מאתמול, עבר בינתיים נצח. מאז ועד כה, המחשבות בראש שלי הסתובבו.

חשבתי על הנכד שלי, שעוד מספר ימים מתגייס לשנת שירות. שירות אתגרי, ברור, שזה לפני שירות אתגרי עוד יותר בצבא. הוא כמובן מתנדב ליחידה מובחרת. הוא, כצפוי, שוקל עכשיו עם חבריו, המטורפים גם  הם כמובן, אם להתגייס ליחידה המובחרת. ואני, הסבתא, מה יש לי לומר? יש לי כבר נכד ביחידה מובחרת אחת.

להמשיך לקרוא ←

את סוף השבוע האחרון בילינו מחוץ לבית, בשדה בוקר. שהינו במלון קדמא, על מנת לחגוג את יום הולדתה החמישים של בתנו הקטנה, נועה. שיא המסיבה התממש בארוחה חגיגית בביתה של מארחת בשדה בוקר. הייתה שמחה. היה כיף. באמת.

להמשיך לקרוא ←

איך מתחילים מאמר על הספר האדום, חשבתי לעצמי, מיד כשסיימתי את קריאתו. הספר האדום של אסף ענברי, על כל התנועות האדומות שהקימו את המדינה. ואז, כמו תמיד, הפתרון קפץ פתאום לעיניי. ניגשתי במקרה אל הכוננית הצמודה לחלון הגדול בסלוננו, שם תמיד מונחות ערמות ספרים שקראתי ועוד לא מצאתי להם מקום. ומתחתית הערמה, ניקר את עיניי פתאום הספר ניר עוז ימי בראשית, על גרעין ניר עוז, שהיה גרעין השומר הצעיר של האיש שלי בצבא. ומה אני רואה בקצה העליון של הכריכה? "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב", מאיר יערי. אז, כן, מאיר יערי עוד חי.

להמשיך לקרוא ←

 לפני מספר שנים, לא זוכרת בדיוק כמה, עשיתי יום כיף עם בנותיי בתל אביב. בשלב כלשהו, עברנו ליד המוזיאון הישן, בשדרות רוטשילד, ובתי הקטנה אמרה שהוא שופץ מחדש, וכדאי לראות. נכנסנו פנימה, עשינו את הסיבוב, התרשמנו. ואז, פתאום נזכרתי שקניתי גם כרטיסים לסרט האורקולי על הכרזת המדינה, המוקרן בחדרון קטן בצד.

להמשיך לקרוא ←