קמתי בבוקר, וחשבתי שכדאי לפתוח את 'הארץ'. מה יש לי לחפש ב'הארץ'? הוא מאתמול, עבר בינתיים נצח. מאז ועד כה, המחשבות בראש שלי הסתובבו.
חשבתי על הנכד שלי, שעוד מספר ימים מתגייס לשנת שירות. שירות אתגרי, ברור, שזה לפני שירות אתגרי עוד יותר בצבא. הוא כמובן מתנדב ליחידה מובחרת. הוא, כצפוי, שוקל עכשיו עם חבריו, המטורפים גם הם כמובן, אם להתגייס ליחידה המובחרת. ואני, הסבתא, מה יש לי לומר? יש לי כבר נכד ביחידה מובחרת אחת.
את סוף השבוע האחרון בילינו מחוץ לבית, בשדה בוקר. שהינו במלון קדמא, על מנת לחגוג את יום הולדתה החמישים של בתנו הקטנה, נועה. שיא המסיבה התממש בארוחה חגיגית בביתה של מארחת בשדה בוקר. הייתה שמחה. היה כיף. באמת.
איך מתחילים מאמר על הספר האדום, חשבתי לעצמי, מיד כשסיימתי את קריאתו. הספר האדום של אסף ענברי, על כל התנועות האדומות שהקימו את המדינה. ואז, כמו תמיד, הפתרון קפץ פתאום לעיניי. ניגשתי במקרה אל הכוננית הצמודה לחלון הגדול בסלוננו, שם תמיד מונחות ערמות ספרים שקראתי ועוד לא מצאתי להם מקום. ומתחתית הערמה, ניקר את עיניי פתאום הספר ניר עוז ימי בראשית, על גרעין ניר עוז, שהיה גרעין השומר הצעיר של האיש שלי בצבא. ומה אני רואה בקצה העליון של הכריכה? "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב", מאיר יערי. אז, כן, מאיר יערי עוד חי.
לפני מספר שנים, לא זוכרת בדיוק כמה, עשיתי יום כיף עם בנותיי בתל אביב. בשלב כלשהו, עברנו ליד המוזיאון הישן, בשדרות רוטשילד, ובתי הקטנה אמרה שהוא שופץ מחדש, וכדאי לראות. נכנסנו פנימה, עשינו את הסיבוב, התרשמנו. ואז, פתאום נזכרתי שקניתי גם כרטיסים לסרט האורקולי על הכרזת המדינה, המוקרן בחדרון קטן בצד.
עידן השוק החופשי 