"חמאת תנובה. לא לקחת יותר משתי חבילות". זו המודעה המודבקת למקרר המינימרקט השכונתי האהוב שלנו. כתבתי שכונתי? לא דייקתי, הוא לא ממש כאן. הוא בשכונה עם גבולות מוגדרים משלה. מעוז ציון, שכונת עולי כורדיסט ועיראק, בדרום מבשרת ציון, הוקמה ב-1951. מאז היא שומרת בקנאות על אופיה ועל השטחים שלה. בחצרות הבתים הגדולות הוקמו דירות לבני הדור השני, מעטים מוכרים שם דירות, וזרים מתקשים להתקבל.
בוקר יום שישי, קמנו רעננים ומלאי מרץ. התארגנו מהר, על מנת להגיע לתיאטרון ירושלים ב-10 בבוקר. יעדנו היה הסרט 'ורדה על אנייס', סרטה האחרון של הבמאית הצרפתייה שנפטרה לא מזמן בגיל 90. ורדה נהייתה פופולרית בסוף ימיה. "דוקומנטריסטית מחוננת, וצלע חשובה ביסודו של הגל החדש של הקולנוע הצרפתי" כותבים עליה. אני זוכרת ימים אחרים. ימים שבהם סרטיה הוצגו רק בסינמטקים. אני בכל אופן חסידה גדולה שלה מזה שנים רבות. היא העזה לביים סרטים, כשרק נשים מעטות היו בתחום. היא תמיד ביטאה את נשיותה.
יכולתי לקרוא למאמר הזה 'היסטוריה גלובלית', ככותרת הרצאתו של סוון בקרט במכון ון-ליר. אבל הוא התלבש אצלי דווקא על הכותרת שלעיל, רמז למה שיבוא בהמשך. בקרט, פרופסור לכלכלה בהרווארד, התראיין אצל איילת שני במדורה אני בשיחה, במוסף הארץ מה-15 לנובמבר. כאן, הכותרת כבר ספרותית יותר: "העבדות הייתה תנאי מקדים לייצור כותנה בהיקפים גדולים".
פנו לכמה אנשים שאתם מכירים, שאלו אותם: מה-זאת כלכלה. על מה המקצוע הזה אמור להשיב. אני בטוחה שתופתעו – מריבוי התשובות, או דווקא ממיעוטן. מה שברור לי הוא שתמצאו תשובה שונה בין קבוצות שונות – למשל, גברים ונשים.
"תבינו, טראמפ צדק בדרישתו שיחסי הסחר בין סין לארה"ב צריכים להשתנות. אולם הוא טעה בהבנה כמה קשה יהיה לנצח במלחמת סחר עם סין", כתב תום פרידמן בניו-יורק טיימס ב-27 לאוגוסט. "יש כאלה שמבקרים באופן אוטומטי את צעדיו של טראמפ נגד סין, אבל מה לעשות שהוא צודק?" כתב נחמיה שטרסלר בהארץ מעט אחריו. קראתי, וחייכתי לעצמי את החיוך העצוב השמור אצלי למצבים כאלה. יותר משלושים שנה ששני הגאונים האלה מדקלמים בשכנוע רב את הפזמון על חופש סחר מוחלט, ופתאום, ביום אחד, הם מתהפכים בלי בעיה.
שבת לפנות ערב, סיבוב רגלי בטיילת השכונתית. ישר בהתחלה, בקצה הדרומי-מזרחי, נפלה עיני על עמוד החצב הראשון. קטן, סגור, נמוך, נראה כמי שבקע מהאדמה באותו יום. לידו, גיליתי עוד שני עמודים אחים, זה הכל. נזכרתי, שבפייסבוק ב-20 ליולי, חזיתי פריחת חצבים קרובה. אותו יום מעונן ולח, יום אופייני לגאות הנילוס, והנה, החצבים כבר פה.
כבר שנים שאני רוצה לכתוב על ניתוחי הפיריון ה'מתוחכמים' המתפרסמים. רוצה, ומעכבת את עצמי משום-מה. אך מאמר שהוזכר בבלוגו המשובח של אולג קומליק דחף אותי להתחיל. כי זאת יש לדעת, רוב מה שנכתב על פיריון בשנים האחרונות הוא שילוב של בורות ושקר. זאת, מעצם אופן השימוש במושג.
היא אישה, היו"רית היוצאת של קרן המטבע הבינלאומית, והיא אינה כלכלנית כלל. ב-2011, לאחר שמונתה לתפקידה, היא אמרה ככה: "אינני כלכלנית מהשורה הראשונה, אני יכולה להבין כשאנשים מדברים על זה, יש לי מספיק הבנה בשביל זה ולמדתי קצת כלכלה, אבל אני לא כלכלנית סופר-דופר".
בימים האחרונים, זיכרוני מוביל אותי ל'מבוא לכלכלה' של דן פטינקין. לא כתוב בספר מתיי הוא פורסם לראשונה, נראה שבשנות החמישים. כסף וכל מה שקשור אליו, מופיעים שם בפרק ו'. בספר המבוא המעודכן יותר של נחום גרוס מ-1969, מגיעים לכסף וניהולו בפרק ח'. ספר המבוא של אורון-מארק-עופר, מאמצע שנות התשעים, מנגיש את הכסף לקורא החל מפרק 9. כסף וכמותו, כסף וניהולו על ידי המדינה הם מיסודות הכלכלה שהיכרנו עד כה. כסף – צד אחד, הוצאת הממשלה – צד שני. שניהם קובעים את רמת הפעילות ואת רמת המחירים במשק.
שיעור אינפלציה שנתי של 20%, עולה ועולה ועולה. שיעור אבטלה של 15%, אבטלת צעירים – 27%, רוצים לחיות במקום כזה? סעו לטורקיה, כך נראה דיוקנה הכלכלי העדכני. דיוקן כלכלי? מי אנחנו שנקבע: כלכלי או פוליטי.
עידן השוק החופשי 