לא חשוב מה אני כותבת כאן, ולא חשוב איך הקוראים מגיבים. תמיד מגיעים בסוף לנושא אחד: תיאור, הגדרה, שיפוט של השוק החופשי בישראל. היה קל אילו אפשר היה לשלול לגמרי את כלכלת השוק. שחור-לבן זה תמיד הכי נוח. אבל השוק הוא מוסד אנושי נצחי. ואם מוטלת חובת הוכחה היא לא עליו, אלא על מבקריו.
מצד שני, גם מאורות סמים וזנות הם מוסדות לא פחות נכבדים. משום כך, התיאוריה הכלכלית חיפשה מאז ראשיתה הצדקה למוסד השוק מעבר לעצם הישרדותו. היא מצאה אותה בדמות התחרות המשוכללת. שוק, כך נקבע בכלכלה, הוא הארגון הכי מוצלח להגשמת התחרות. ותחרות היא הדבר הכי קרוב בכלכלה למנגנון הצבעה דמוקרטי. יש היצע, יש ביקוש, וההכרעה נעשית על ידי הרוב. מה שמבוקש – מחירו עולה, מה שאינו מבוקש – מחירו צונח. מה שקיים בשפע – בדרך כלל זול, מה שנדיר – הוא יקר. אותה הכרעה נתפשת בתיאוריה כמצב המיוחל של שיווי משקל.
המודל שאליו שואפים ומקווים הוא, אם כן, תחרות משוכללת. היא שמביאה ליעילות המרבית, ויש האומרים גם למרב הרווחה לכל. אך התחרות המשוכללת היא רק מבנה תיאורטי מפואר. ובאין לה ייצוג טוב יותר, השוק הוא שמשמש כנציגה עלי אדמות. וככל התגשמות של רעיון, השוק אף פעם אינו מגיע להיות הדבר האמיתי, אלא רק מה שהכי קרוב אליו.
מדוע השגת תחרות משוכללת כה בלתי אפשרית? משום שתחרות משוכללת מוגדרת מראש כצירוף תנאים שברוב המקרים אינו ניתן להשגה. פירוט הנחות היסוד לקיום תחרות כזו נמצא בכל ספר מבוא לכלכלה. הזמין ביותר בעברית הוא ספרם של יצחק אורון, נילי מארק וגליה עופר בהוצאת עמיחי. נביא כאן רק שניים מהתנאים החשובים ביותר המפורטים בספר זה ובספרים אחרים.
תנאי ראשון: ריבוי קונים ומוכרים. כך, כל יחידה כלכלית סבורה שהתנהגותה אינה יכולה להשפיע חזק על המחיר. דמוקרטיה, כבר אמרנו, כל הפעלת כוח הופכת את השיטה לפחות נקייה. לכן גם כל התאגדות של קונים או מוכרים אינה רצויה. והתאגדות אינה בהכרח פגישת תיאום חגיגית. מספיק שמנכ"ל בנק גדול אחד עומד על הבמה בכנס מקצועי ופורש את הגיגיו. תאמינו או לא, מנכ"ל הבנק הגדול השני אינו צריך יותר מזה.
תנאי שני: מידע מושלם (אינפורמציה מלאה). לכל מוכר או קונה יש מידע מלא על המוצר או השירות הנמכר, תכונותיו, והצעות המחיר של המוכרים והקונים השונים.
עכשיו, נסו לחשוב איפה תנאים כאלה מתקיימים. אולי במכירת עגבניות במחנה יהודה ביום קיץ. במדינה קטנה כישראל, כל תחום שתבדקו מצטיין במיעוט שחקנים. זאת, בגלל, אבחנה כלכלית אחרת: יתרונות לגודל. בדרך כלל, יעיל יותר לפעול בקנה מידה גדול. ולכן, אם תסרקו את מדף המזון בסופרמרקט, לא תמצאו שם הרבה שמות. לא רק בייצור המקומי, אלא גם ביבוא. כי גם ביבוא נדרשת היערכות מיוחדת להבאת המוצר לארץ, שיווקו והפצתו, והיא כדאית יותר בקנה מידה גדול. אצל היצרנים המובילים בישראל, גם נהוג שכל אחד מהם מייבא מוצרים משלימים למדף שלו. כך הוא, שולט על מה שאמור להתחרות במוצריו. בבדיקה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נמצא, כי שלושת מפעלי התעשייה הגדולים ביותר תופשים למעלה מ-40% מהשוק בענף המזון (ייצור מקומי ויבוא). בדיקת מוצר-מוצר, בוודאי תניב תוצאות הרבה יותר מרשימות.
דוגמא אחרת, ענף הבנקאות. שני הבנקים הגדולים בישראל תופשים כ-60% מנפח הפעילות בענף. הבנק השלישי, עוד קרוב ל-20%. מה הפלא שתנאי המשכנתא, העמלות, וכל השאר כל כך דומים אצל כולם. טועה גם מי שחושב שהבורסה יותר טובה. גופים גדולים הם שנותנים בה את הטון. לא רק בסכומי הכסף שהם שמים, אלא גם במידע. איפה הם ואיפה גב' כהן מחדרה. לא רק שהם יודעים הרבה יותר. הם גם יכולים ליצור מידע על ידי הזרמת סיפורים מגמתית לתקשורת.
כל המתואר כאן מעמיד באור קצת מגוחך כל מאמץ של האוצר להכניס מפעיל נוסף לייצור חשמל, או זיקוק דלק או ניהול בתי החולים. שלושה יצרנים, ארבעה, חמישה, שבעה – זה באמת לא משנה. לעתים, אפילו, המוסיף רק גורע. כי אחרי מפעיל אחד קל לעקוב, וכשהמפעילים מתרבים המשימה הופכת לבלתי אפשרית. אבל עזבו שירותים כאלה, אין בהם תחרות משוכללת גם במדינות ענק. בישראל, אין ולא יכולה להיות תחרות אמיתית כמעט בשום תחום. אמרנו ריבוי קונים ומוכרים – איפה, איפה, באיזה מוצר או שירות תמצאו כזה ריבוי במדינה קטנה. אמרנו מידע מושלם לכל – איפה זה ואיפה המניפולציה הקלה במידע במדינה של שני עיתונים כלכליים ושני בנקים.
ולכן, ממשלות ישראל, מאז קום המדינה ובמשך ארבעים שנה לא ויתרו על הבקרה והשליטה בתחומים רבים. המפנה חל בראשית שנות ה-90, עם אימוצה של הגלובליזציה. כמסקנת האינפלציה הגדולה של שנות ה-80, ותוכנית ייצוב המשק של 1985, הוחלט להחדיר למשק יותר תחרות. ואם יותר תחרות, אז פחות בקרה, מעקב, הכוונה, שליטה של הממשלה. תודו, רעיון יפה, תמיד צריך לשאוף להגשמת יעדים נשגבים. אך במשק לא תחרותי במהותו, מה שהתקבל זו מראית עין של תחרות. מראית עין. כאילו. כתשתית מודל היסוד של הכלכלה.
עידן השוק החופשי 